שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    הצלם של המדינה
    נינו הרמן צילם את מנהיגי מדינת ישראל ברגעים הכי אינטימיים שלהם, תיעד זוועות ועבר טרגדיה אישית איומה. הוא שרד והפך הכל לתערוכה מרגשת המוצגת ב-JCC מנהטן
    נינו הרמן הוא צלם ותיק ומוכר בישראל. בחודש האחרון הוא בילה במחוזותינו לקראת פתיחת התערוכה הייחודית שלו שמוצגת ב-JCC במנהטן בחודשיים הקרובים. מבט חטוף בצילומים הוורסטילים של התערוכה חושף את מסע חייו, מאפשר הצצה לרגעים מאוד משמעותיים בהיסטוריה של ישראל ועד הרגעים הקטנים של אנשים חולפים שתפסו את "העדשה" של ליבו במסעותיו בתל אביב.

     

    מי שיתעמק בחדות, בזוויות ובאותנטיות של תמונותיו לא ידע לנחש שהאוחז במצלמה חלה בגיל שנתיים בשיתוק ילדים שהותיר אותו מוגבל. האמת שגם אחרי

    שמדברים עם נינו קשה לזהות שיש איזושהי מגבלה ולמעשה נראה שזו רק הובילה אותו למסלול חייו המסעיר.

    "אני אדם שמאוד רוצה להשפיע", מסביר נינו בשיחה אישית על בחירתו בצילום. "כנער, אני זוכר שחברים שלי התגייסו לצבא ולי היה מאוד קשה שנמנע ממני להצטרף אליהם. חשבתי איך אני אוכל להיות חלק מזה, לראות מה הם עושים, להשפיע. תוך זמן קצר הוצאתי כרטיס עיתונאי כדי להצטרף אליהם לשטח ולצלם את המתרחש. התחלתי כעצמאי והתחלתי למכור תמונות לעיתון. הבנתי שצילום הוא כרטיס כניסה כבר אז למציאות שבעצם רציתי לחיות".

     

    ממש כפי שמשתקף מהצילומים המוצגים בתערוכה, מעיד נינו שחייו מחולקים לשני שלבים, "שלב המתבונן שממנו התחלתי עד שבגרתי והצילום שלי היום כמתבונן ומשפיע. כמו תחנות במסע. פעם הייתי בעיקר מצלם והיום הכל מגובה באמירות, במסר".

     

    תמונה מתוך התערוכה. נינו הרמן  ()
    תמונה מתוך התערוכה. נינו הרמן
     

     

    היית נוכח ברגעים חשובים בהיסטוריה ורגעים קטנים של אנשים חשובים, איך זה השפיע עלייך?

    "ראיתי מקרוב איך מנהלים דברים בעולם. איך מנהיגים פועלים. הייתי למשל בהסכמי השלום. בגין ש-24 שעות אחרי רצח סאדאת היינו איתו כשנכנס לחדר חשוך לפגוש את אלמנתו, שם עליה יד, ואני עם פלאש. צילמתי וזה לא הפר את האינטימיות. עבדתי גם הרבה שנים עם פרס. הבנתי שהוא ביישן ואיש שיח מרתק. הוא אדם שיש בו מעבר לרגע וחבל לי לראות דווקא אדם כמוהו כל כך הרבה פעמים נופל לבורות של הרגע. נסענו, אני זוכר, לתרגיל בנגב. היו מלא מסוקים והוא פתאום הלך לכיוונם ואני כמובן אחריו. ראיתי שהוא מתחבק עם אחד הטייסים, ואני לא מבין מה זה ואז אמרו לי שזה חמי בנו, שהוא טייס. ואיש בכלל לא ידע. וזה אומר המון".

     

    מאוחר יותר, הקדיש נינו בלוג להיכרותו עם שמעון פרס וסיפר שהמחמאה המשמעותית שקיבל מפרס הייתה "נינו רץ אחרי כמו איילה שלוחה ברחובות ניו יורק". המשפט הזה ריגש אותו. "בניסוח הזה היה פרגון גדול לתחושת המגבלה שלי".

     

    יש רגעים שכולנו שמענו עליהם מזווית אחת, אבל אתה מקרוב ראית צדדים אחרים?

    "אני חושב שהיו רגעים אינטימים ואנושיים. ביבי בלוויית אחיו יוני,למשל, תמונה שמתועדת בתערוכה. מה שראיתי זה שלכל אחד מאנשי הציבור הללו יש את הרגעים האינטימיים שלו. אנחנו כל כך רגילים שמה שרואים ושומעים באותו הרגע זו המציאות והרגעים האלו נותנים הצצה לכך שהמציאות היא כל כך אחרת".

    הרמן, צלם עתונות ישראלי ותיק וידוע (לע”מ),מציג בשנים האחרונות בארץ עבודות צילום אמנותי חדשות שלו, כאלו שנולדו בגלגול החדש של הקריירה שלו, אחרי שלקח הפסקה ארוכה.

     

    מה גרם לך לעזוב את הצילום לכמה שנים?

    "אחרי עבודה מאוד אינטנסיבית גם בשטח וגם בדסק, הרגשתי שאני לא יכול יותר לראות זוועות טרם הצנזורה. בכלל הייתה איזו עייפות מלהוציא יותר חושך לאור. זה התחיל לחלחל בי. מה שהפך את עולמי היה כשהבן שלנו נהרג בתאונת דרכים בדרך הביתה ממש ליד הבית בנטף. משהו בי ביום הזה ידע עוד לפני שזה נודע לי. השנה הראשונה הייתה מהקשות בחיי. עצב, בכי, כאב", הוא מתאר בקול רועד. "יאיר היה ילד כל כך מיוחד. תחיה אשתי ואני בחרנו להבין שיש כאן משהו גדול יותר ממה שאנחנו באמת מבינים ואם נשקע אנחנו נפספס משהו ענק בחיים”.

     

    מתוך התערוכה המוצגת בJCC. נינו הרמן ()
    מתוך התערוכה המוצגת בJCC. נינו הרמן

     

    נורא קשה להתמיד בהחלטה כזו על רקע העצב.

    "לא קשה, כי המוות לא מאפשר גם וגם. במותו ציווה לנו חיים. זה משפט מדהים. גם המילה הנצחה היא לנצח את המוות ואנחנו לא רוצים לנצח אף אחד אנחנו לא במלחמה. המוותלא הוליד בנו דברים חדשים אבל חשף דברים והוביל לעשייה. לפני המוות לא ידעתי שיש בי מקום של חרדה למשל. הבנו גם שאנחנו רוצים להשפיע על היום שלנו".

     

    הם נראים כמו צוות אוהב ומעורר השראה כשהם עוברים את החוויה המשותפת כאן בניו יורק. תחיה מסבירה את הסיפורים שמאחורי התמונות בזמן שנינו מנצל את הרגעים שלו מחוץ לפריים לתעד את השיחה שלנו. כך, הוא מספר,יצר גם את התמונות החדשות בתערוכה.

    “ב-2009 כל פעם שעליתי לירושלים, שם יאיר למד היה לי מאוד קשה, זה העלה בי המון עצב. משהו בי לא יכול היה להמשיך את זה וגלשתי לאיזור תל אביב, לפלורנטין. גיליתי אנשים צעירים, פתוחים. כולם בסביבת גילו, חוויתי את העולם שלו. פתאום הבנתי שאני גם מתגעגע לחשיפה של החומרים והאמנות שלי והתחלתי לעקוב אחרי התמונות שראיתי עם מצלמה".

     

     

     

     

    איך נבחרו האנשים המצולמים והסצינות הלא שגרתיות?

    "אני תמיד פועל מאינסטינקט ורק אחרי זה מתנסח. התחלתי להסתובב ברחוב. חזרתי אחרי הרבה שנים של הפסקה עם אהבה עמוקה למפגש עם אנשים, יש בי משהו מאוד פתוח ומסוקרן. זה סוג של התבוננות. גם כאן בניו יורק אני ממפה את העיר את האנשים המפגשים הרגעים זה מציף אותי".

     

    איך הצלחת לגרום לאנשים בעידן הסלפי להיות כל כך נטולי מודעות לנוכחות שלך?

    "אני מגיע לאנשים, אומר שאני צלם ואמן ואני רוצה לצלם. הם נעמדים לפוזה ואני מסביר שאין צורך, שפשוט רוצה שימשיכו בשלהם. כך תוך כמה זמן הם חוזרים למסלול ואני חלק מהנוף, עד שהמודעות משתחררת. מגיע הרגע שאני כבר מחוץ לפריים שלהם. התפיסה של הרגע האותנטי היא הכוח של התמונות".

     

    במה שונה הרצון שלך לתיעוד הרגע ממגיפת התיעוד האישי שגוברת היום?

    "זה לא מאוד עמוק. כל אחד יכול ליצור עולם משלו ולעשות יצירות שזה נהדר. מצד שני זה מחדד את העניין שאנשים מאוד רוצים לראות את כתב היד של עצמם. להשמיע ולהשפיע ולחשוף את עצמם. זה קצת כמו אגו. לכולם יש אגו, השאלה לאן לוקחים את זה".

     

    היית יכול להצטרף לטרנד ולהפוך את העדשה אל פנייך וחייך?

    "יותר נוח לי להתמקד באנשים אחרים ומעניין אותי הדיאלוג. לי אין עניין להיות מפורסם, אני רוצה לפרסם את מה שאני רוצה להגיד דרך התמונות. אני לא עסוק בעצמי, אלא באיך שאני רואה את העולם".

     

    איך נולד הרעיון לתערוכה בניו יורק?

    "נולד בי רצון עמוק שלי להביא את השפה הפחות מדוברת באמנות לקדמת הבמה וניו יורק זו חתיכת במה. אני חושב ששינוי בעולם יבוא רק מאנשים. לא מנהיגים, לא פוליטיקאים, אנשים בקשר בין אישי. להביא לאנשים את הרגעים הקטנים האישיים והאנושיים. רציתי שיראו את הצד הזה בישראל, לא רק את ישראל דרך החדשות שם מוצג כל הזמן קצה אחד כאילו הוא הסיפור. התמהיל הזה של ישראל הוא הרבה יותר עמוק ואנושי".

     

    נינו הרמן חבר בקבומות אמנות שונות ומציג את היצירות שלו במקומות רבים בישראל ומרצה לקבוצות שונות. כחבר בקבוצה שנקראת 'בבלי ירושלמי' הוא נפגש מדי שנה עם חבריה בישראל או בניו יורק. כשחברות הקבוצה מניו יורק ראו את העבודות שלו הן מיד קישרו אותו למרכז ההודי באפר ווסט סייד ומהר מאוד נולדה התערוכה.

     

    ביום הפתיחה הגיע נינו הנרגש למרכז וראה את התמונה שבה מתועדת אימו מספרת סיפור לילדים, לצד הפעילות שארגנו לילדים במרכז עם הצילומים שלו. סגירת המעגל הזו ריגשה אותו במיוחד. “בכלל", הוא מסכם, "יש המון כבוד. המבקרים בתערוכה אמרו לי שזה מזכיר להם ציירים. אני מסביר שכצלם אני חושף תערוכה שמשקפת מסע גם בעבודה שלי עם השפה, עם המראות, הזוויות וגם הטכניקות הצילומיות. השתקפויות החיים, השתקפויות הצילום ובכלל".

     

    התערוכה של נינו הרמן במרכז ה-JCC במנהטן מאפשרת הצצה מאוד אותנטית גם לרגעים חשובים בהיסטוריה של עם ישראל, לתהליך הצמיחה שלה וגם להווה המגוון שלה. היא תוצג במרכז עד 12 באוגוסט.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביבי נתניהו בעדשת המצלמה של נינו הרמן. מתוך התערוכה
    מומלצים