שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אליס קופר בהופעה: אליס בארץ הקלישאות

    יתכן שאליס קופר הגיע להופעה בישראל באיחור של כמה עשורים, אבל מאז השיא הוא מתמיד לשמור על אותה הרמה ונמנע מנפילות גם ברעננה. המעריצים הלא רבים שהתאספו לצפות ברוקר בן ה-68 קיבלו את המופע הרגיל, המהודק והחוזר על עצמו שלו, ולכן הם יכולים לצאת קצת מאוכזבים

     

    אל הופעה של אליס קופר בישראל 2016 יש לגשת בזהירות. גם אם האינסטינקט הראשוני של רובנו קורא לבטל את ההופעה כעוד אקט גריאטרי שמגיע לכאן בערך 20 שנים מאוחר מדי, סנדק השוק-רוק עדיין נחשב אגדה בקרב קהלים מסוימים. אלו - לפחות כפי שהעידה הנוכחות הלא גבוהה אמנם אך אחידה בהווייתה אמש (ה') באמפי פארק רעננה - עדיין שומרים לו חסד נעורים. כלומר, נעורים שלהם, כן? וגם אלו, אם לומר את האמת, חלפו מזמן.

     

    עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:

    סימפלי רד בישראל: באו לשמח

    מלך הפארק: אלטון ג'ון ריגש בלי להתחנף

    כריס קורנל בישראל: יודע מה הקהל צריך

     

    קשה להתווכח עם העובדה שקופר הצליח לשמר קהל כלשהו, והמשיך להציג ברמה גבוהה את תיאטרון האימים המקאברי שלו, שהולך איתו לכל מקום כבר למעלה מארבעים שנה. אוסף הקלישאות והאימאג'ים המזוהים ביותר עמו (מינוס התרנגולת המתה) היה מוצג כולו לראווה שם ברעננה - החל מהחליפה המפוספסת, האיפור, המשחק המוגזם, הדם המזויף ועד הגיליוטינה ופרנקשטיין. הלהקה המלווה אותו מילאה את תפקידה בסיפור היטב, כללה אוסף נגנים לא רעים בכלל שהחמיאו לזמר ושיתפה פעולה עם מעלליו התיאטרליים והמטופשים. 
     
    גם קופר עצמו, מרמת הלוק, דרך הפרפורמנס ועד הקול הכל כך מזוהה עמו, סיפק לקהל את הסחורה שהוא ציפה לה. לגבי איכות הסחורה, או היכולת שלה לעמוד במבחן הזמן - אותו זמן שעבר מאז היה זה לגיטימי ללבוש מכנסי עור ולנגן סולו צוקים, ובכן - כאן עוד יש על מה להתווכח. 
     
    אליס קופר בהופעה (צילומים: עידו ארז) (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    אליס קופר בהופעה (צילומים: עידו ארז)
    גם אם כולם הצטרפו לשירת "Poison", נתנו בראש ב"Mister Nice Guy", ועפו על "Feed My Frankenstein", בסופו של דבר רוב רובו של המופע נע על קו ישר של יותר מדי הידוק ושיוף, וזה בא על חשבון תקשורת עם הקהל. קופר, אדם רהוט ואיש שיחה מעניין, כפי שיעידו ראיונות אינספור שהעניק במשך השנים, לא דיבר הרבה הערב, אבל באמת שלא היה בכך באמת צורך. את מקומן של המילים המעטות אמורים להחליף צלילים, קולות ורגש שרוק גיטרות נוטה לעורר בדרך כלל - לפחות אם הוא מבוצע נכון.
     
    אלא שקופר ולהקת הבית האייטיזית שלו הרגישו מדויקים מדי, מתואמים מדי, וכמה רובוטים אתם מכירים שיש בהם רגש? לרגעים זה הרגיש כמו יחידה אחת שמתורגלת היטב להעלות את שואו הקרקס הנודד שלה בכל מקום ובכל זמן, העתק-הדבק חסר אבחנה. היום הם ברעננה, מחרתיים הם ב-02 בלונדון, בעוד שבועיים הם במילווקי. סליחה, מילי ווא קה. 
     
     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)

    הדיוק הזה, בשילוב עם כמויות הקאמפ, התנועות המתואמות אה לה-הייר מטאל בנד גנרית מודל 86', וסאונד שכולו נזק מוחלט לעור התוף (ברצינות עכשיו - חזק לא בהכרח אומר צורם, מה זה היה הדבר הזה?), לא הותירו לכל סוג של תחושה לחלחל. כל העסק הרגיש קצת שטוח, משוחק. הופעה על אוטומט. 

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)

    ואף על פי, קשה להגיד שקופר לא הוציא את רוב הקהל מרוצה - גם אם לא בתחושה שהוא ראה אמש את הופעת חייו. משהו באנרגיה של ההופעה התרומם דווקא לקראת סופה, עם שילוש מצוין של "Ace Of Spades" (מחווה ללמי קילימסטר, סולן מוטורהד, שמת לפני מספר חודשים, אחריה באו גם גרסאות לשירים של דיוויד בואי וקית' מון), "Eighteen" וכמובן "School's Out".

     

    האחרון, אגב, באמת יכול היה להוות רגע שיא, אלמלא עקב אחריו הדרן בדמות "Elected". כן, האימאג' של אלפי בועות סבון, קונפטי, פירוטכניקה וכדורי ענק, לצד המחווה לפינק פלויד והתחושה הזה שרובנו ננצור לנצח - של יציאה לחופש גדול ואינסופי, יכלו לשלוח את הקהל הביתה בתחושת עילוי קלה. כאילו שמבעד לרוטינה קבועה ואובר משוחקת, היינו שותפים לרגע הופעות נדיר. אלא שקופר בחר לסגור את ההופעה דווקא עם שיר שכולו ביקורת על פוליטיקאים, כשמאחוריו ומצדדיו מתקוטטים להם שניים בדמותם של הילארי קלינטון ודונאלד טראמפ. לפעמים פחות זה יותר, אליס, וזו בדיוק הנקודה.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    אנחנו חיים בעידן מינימליסטי של צליל צנוע והפקה רזה. תחכום, פלצנות או דלות - קראו לזה איך שתקראו - אבל סוציולוגית מפתה לקשר אותו למהירות התגובה של האדם החדש וההעדפה שלו להתמודדות עם מסרים פשוטים ומדויקים, פשוט כי יש סביבנו כל כך הרבה מידע גם כך. 140 תווים, סטטוסים ופאנצ'ים בלבד, נו הבנתם את הנקודה. ולא משנה כמה תנסו, קשה למצוא פרסונה, מופע וסגנון שיסתרו את רוח הזמנים הנוכחית יותר מאליס קופר. האיפור, הסולואים, העיבודים - כולם זועקים טראשיות שאפשר לקבל אותה ככזו, ולשמוח איתה לשעה וחצי, אבל בשום צורה לא לקחת אותה ברצינות.

     

    וזה בסדר, כל הטרלול האובר דרמטי שרץ כבר שנים על הבמה של א' קופר תמיד לווה בקריצה, באמת לא צריך לקחת שום דבר ברצינות. אבל מכאן ועד להישאר נאמן באופן מוחלט לצליל, עיבודים וגישה שהיו פופולריים ולגיטימיים לפני יותר מדי עשורים - יש הבדל גדול. אליס קופר הוא דמות איקונית, אין ספק, והוא גם הכניס שלושה-ארבעה שירים גדולים לפנתיאון הרוק, על כך אידיוט מי שינסה לערער. כפרפורמר, את מה שהוא יודע לעשות הוא גם היום עושה היטב וברמת מיומנות גבוהה. השאלה שצריכה להישאל כאן היא האם מה שהוא יודע לעשות צריך וראוי להיעשות גם היום. וזה לא בטוח בכלל.

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים