שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הצ'ילי פפרס המציאו את עצמם מחדש
    אחרי שכבר הפכו לצל חיוור של עצמם, חוזרים הרד הוט צ'ילי פפרס עם "The Getaway", אלבום למרחקים ארוכים שמזמן למעריצים חוויה מרתקת ממחוזות מוזיקליים חדשים - בתוספת האנרגיות הישנות. אפילו בלי להיטים מיידיים, אין מנוס מהקלישאה: הפלפל חזר ללהקה

    זה לא היה פשוט, להיות אוהד של הרד הוט צ'ילי פפרס בשנים האחרונות. אחרי 30(!) שנות פעילות, נדמה היה שהלהקה שכל המהות שלה הייתה רוח נעורים ואנרגיות בלתי נשלטות, הגיעה לשלב המבאס הזה, שבו היא ממשיכה רק מכוח האינרציה. שבמקום להביא לעולם שירים שהם תוצאה של התפוצצות יצירתית (ופסיכוטית, והורמונלית), הפפרס עברו לפס ייצור, שממנו בוקעים שירים מהונדסים שנשמעים כמו צל חיוור של הלהקה המקורית. וזה פחות או יותר מה שאפשר לומר על האלבום האחרון שלהם, "I’m With You", שיצא לפני 5 שנים, ונשמע כאילו החברים ממש התאמצו לייצר מקבץ של שירים. ובטח לא נהנו. 

     

    הפפרז. חיפוש אמיתי. ורעב (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    הפפרז. חיפוש אמיתי. ורעב(צילום: gettyimages)

    עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:

    המלכה מתה: 30 לאלבום של הסמית'ס

    ברי סחרוף החדש: לקט לא ברור

    החדש של רדיוהד: אלבום שכבר שמעתם

     

    על הרקע הזה מגיע האלבום החדש, "The Getaway", והבשורה הכי משמעותית שלו היא שהפפרס הצליחו להמציא את עצמם מחדש, בסיועו הנדיב של המפיק המוזיקלי הלוהט דיינג'ר מאוס. או, בקלישאית: חזר להם הפלפל. אל תצפו לאנרגיות המטורפות של "Blood Sugar Sex Magic" ואפילו לא של "californication". בכל זאת, החברים כבר חצו את גיל 50. אבל ב-"The Getaway", אלבום האולפן ה-11 של הלהקה, יש חיפוש אמיתי. ורעב. ומחוזות מוזיקליים חדשים, שהפפרס לא שוטטו בהם מעולם (קולות רקע נשיים, אלטון ג'ון מנגן פסנתר באחד השירים. אל תדאגו, זה נשמע הרבה יותר טוב מאיך שזה נשמע).  

     

    "Detroit"

    "Detroit"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ואגב, גם רמות האנרגיות עדיין לא תואמות את הגיל הביולוגי, תודה לאל. הוכחות ניתן למצוא למשל בשיר מספר 3, "We Turn Red", שבו צ'אד סמית' מתפוצץ על התופים, בחיפוי ארטילרי סמיך של הבאסים של פלי, שבאופן כללי נשמע באלבום הזה כאילו קם לתחייה. לקראת סוף שיר מספר 5, "Goodbye Angels", הוא פוצח בסולו קצר ומטורף, המוליך בסטייל לעבר סולו גיטרה רועם של ג'וש קלינגהופר. אגב, ברוך הבא ללהקה, ג'וש. אנחנו יודעים שניגנת כבר באלבום הקודם, אבל הפעם חמקת סוף סוף מצילו הכבד של ג'ון פרושיאנטה, לטובת כמה רגעי גיטרה מעוררי כבוד.

     

    ואפרופו גיל ביולוגי. חלק ניכר משירי האלבום עוסקים בחיי האהבה של אנתוני קידיס. ואם להיות יותר ספציפיים - במערכות היחסים שלו עם נשים צעירות ממנו. שלא לומר – בנות מחצית גילו. ציניות (וקנאה, ברור) בצד, העיסוק האוטוביוגרפי הזה מחלץ מקידיס טקסטים חזקים ואמינים, ונדמה לי שגם ביצועים קוליים שכבר לא שמענו ממנו מזמן. בשיר "the longest wave", למשל, הוא תוהה אם זאת האהבה האחרונה שתהיה לו, או אולי בעצם הראשונה, ומייצר קלאסיקת פפרס מיידית. ב-"This Ticonderoga" הרועש קידיס שר: "אמרתי לה שאני החתול המבוגר. האם אני יכול לגרד לך בגב כל היום?".

     

     (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    (צילום: AFP)
     

    אחת הרצועות המפתיעות ביותר באלבום היא שיר מספר 6, "Sick Love", בלדה חביבה, שנשמעת כל כך אלטון ג'ונית עד שחברי הלהקה החליטו להזמין את המקור לאולפן. אלטון הגיע, השתתף בכתיבת השיר יחד עם ברני טאופין וניגן בפסנתר. הנוכחות שלו באולפן הותירה חותם משועשע בקרב חברי הלהקה. קידיס קבע שהוא היה עצבני, "כי יש לו קראש מטורף על צ'אד סמית'". התוצאה, בכל מקרה, חביבה ביותר. 

     

    גם "Go Robot",שיר מספר 7, שייך לזן המפתיע. מדובר בדוגמה קלאסית להשפעות של דיינג'ר מאוס על הצליל החדש של הלהקה. עם הסינתיסייזר ברקע והמקצב הרקיד, הכמעט דיסקוטקי, ברור שמדובר במתיחת פנים. ובשיר מגניב לגמרי.

     

    אבל גם הסאונד הישן והטוב של הפפרס חוזר להופעות אורח, כמו ב-"Detroit", המצדיע למוזיקאים ולכוכבים של עיר המכוניות והפאנק האובדת. או "This Ticonderoga", שמזכיר בצליל הסמיך שלו אלבומים של הפפרס משנות ה-90. 

     

    "We Turn Red"

    "We Turn Red"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    האלבום מסתיים בשלושה שירים שקטים יחסית (כולל פתיח של פסנתר ב-"The Hunter" היפה. עוד נשק לא שגרתי בארסנל של הפפרס). הפסנתר חוזר ב-"dreams of a samurai", השיר הנועל, מלווה בקטע שירה נשי פסיכדלי ללא מילים של בוורלי צ'יטווד, רגע לפני שהבאס של פלי משתלט על המצב כדי להזכיר לנו שלא מדובר בקטע של הפינק פלויד משנות השבעים. קידיס משחרר כאן את הטקסט האישי ביותר שלו באלבום, שבו הוא מתחשבן עם גילו המתקדם ועם מערכות האהבה הכושלות שלו, כולל המשפט המהדהד, "No one ever wants to die alone".

     

    "The Hunte"

    "The Hunte"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בשורה התחתונה, "The Getaway" הוא אלבום למרחקים ארוכים. אין בו להיטים מידיים, כמו באלבומי העבר של הפפרס, ולשירים לוקח זמן לחלחל. ע"ע "Dark Necessities", הסינגל הראשון מתוך האלבום, שבהאזנה ראשונה נשמע סתמי ומאכזב, אבל לאט לאט משתלט עליך. לכן אני גם צופה שהוא לא יהיה הצלחה מסחרית. אבל למעריצי הפפרס מזומנת חוויה מרתקת, של גילוי מחדש של הלהקה הנהדרת הזו, שלא מוכנה לוותר לעצמה ולדרך הטבע.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים