על הגג
חופש שכטר, אחד הכוריאוגרפים הישראלים המצליחים בעולם, היה מועמד בשבוע שעבר לפרס הטוני על העבודה המבריקה שלו ב’כנר על הגג’. ראיון מיוחד
בשבוע שעבר, בטקס פרסי הטוני היוקרתי היה גם חופש. חופש שכטר. אחד הכוריאוגרפים הישראלים הבולטים והמצליחים ביותר היום בעולם.אל הטקס הוא הגיע כמועמד לפרס על הכוריאוגרפיה החדשנית והייחודית שעשה למחזמר "כנר על הגג", אבל עבור מי שעבר כמעט שני עשורים של שבירת שיאים ותקרות שישראלים מעולם לא ניפצו, זה אולי נעים ומשעשע, להגדרתו, אך לא ממש מרגש.
"פרסים זה דבר מסוכן", הוא מספר בראיון לידיעות אמריקה. "זה נחמד, אבל באותו זמן יש בהם משהו מאוד פוליטי. הרבה פעמים זכייה קשורה למנגנונים מסוימים ואינטרסים ופחות לעבודה עצמה. במועמדות יש משהו נחמד, בעיקר שמעריכים את העבודה. מעבר לזה קשה לי להבין פילוסופיה של פרסים. לחמש דקות זה חביב".
פוליטיקה היא מוטיב גלוי וחשוף בעבודות של שכטר והוא חוזר אל הביקורת שיש לו על הפוליטיקה בהיבטים שונים ביצירות שלו, אשר מככבות בהצלחה חסרת תקדים ברחבי העולם.
איך פוליטיקה משפיעה על היצירה שלך?
"זה קשור לאיפה שגדלתי, המשפחה. יש תמיד מרווח שמפריע לי בין ההבטחות לבין העשייה. בפוליטיקה קל מאוד לראות את זה שיש מרווח בין מה שאומרים ומה שקורה. זה מעסיק אותי ומעצבן אותי גם בחיים שלי עכשיו זה במערכת יחסים שלי עם כל בן אדם. אין אמת. התפיסה שלנו על מה שקורה, רק היא הופכת את זה לאמיתי. מהזווית של מחול מודרני קשה להגדיר אמת ויש בי אובססיה למרווח הזה בין מה שקורה למה שאומרים. אצלי זה קשור להורים פרודים ומה בעצם מתרחש מסביבנו, אבל המורכבות קיימת אצל כולנו, ככה העולם נע וזה קשור לכל דבר. ככה כנראה נוח. יצרנו סוג של קיום בטוח ואנחנו עושים בחירה בין הביטחון לאמת".
שכטר גדל בירושלים, למד פסנתר בילדותו ורקד באקדמיה למוזיקה ומחול. באמצע שנות ה-90 התקבל לאנסמבל בת שבע ומשם, אחרי שהיה מהבולטים בחבורה עבר ללונדון, שם עד היום עושה חיל ומגדל את בנותיו עם אשתו האנגלייה. "בלונדון אני מהגר. גם בישראל אנחנו סוג של מהגרים ואם לא אנחנו אז ההורים וגם באמריקה כולם מהגרים. אנחנו שרדנו מסיבה מסוימת, לא כי היינו טובים לאף אחד. מה שאני אוהב בלונדון זה שכולם כאן מהגרים, רק 25 אחוז מלונדון הם לא מהגרים. זה מרגיש בבל. כמו בניו יורק. ביצירה הגירה מעסיקה אותי. אני מתעניין בעבודות שעוסקות בהגירה, באנשים שמאירים ביצירה שלהם על המקום שממנו באו או על זה שהם גרים בו מעמדה של אנדרדוג. עיסוק בעקירה, הגירה וזהות מעניין אותי מאוד. להיות היום מחויב למקום מסוים", הוא מצהיר, "כל מקום, נראה לי מיותר, ומונע ממך לחיות את החיים בצורה מאושרת במקום שהכי מתאים לך. כרגע אני בלונדון וטוב לי עם המשפחה, עם העבודה ועם האנשים שסביבי. לא היה לי קל בארץ. הרגשתי שאני צריך מרחק, להבין מה קורה בתוך עצמי ולהפריד את זה ממה שקורה בארץ".
הוא החל כחבר בלהקתה של יסמין ורדימון, כוריאגרפית ישראלית שפועלת בלונדון ומהר מאוד התקדם והוביל להקה ופרויקטים יוקרתיים. "היו לי דגדוגים של יצירה", אמר,"אחרי שנתיים החלטתי לזרוק את עצמי למים העמוקים ולנסות את מזלי".
בעשור האחרון חופש הקים להקה משלו, כתב, יצר, ביים והפיק מופעי מחול מושקעים אשר ברובם הוא אחראי אפילו על המוזיקה, ושלל היצירות המצליחות שיצר מועלות במקומות שונים בעולם. בנוסף הוזמן ליצור לכמה מהלהקות החשובות ביותר בתחום, בהן "ברן בלט"השווייצית, "קנדוקו"הבריטית, "סידר לייק"האמריקאית ו"קארט בלנש"הקנדית, ורק בשנה שעברה שיתף פעולה עם להקט הבלט המלכותי הבריטי. כמי שלא מייחס משמעות רבה מדי לפרסים, הוא זכה בלא מעט כאלו. מפרס חביב הקהל של תיאטרון Place ב-2004 על יצירתו“Cult”, פרס סרגיי דיאגילב לכוריאוגרפיה על יצירתו"Fragments", ובפרס מעגל המבקרים הלונדוני על הכוריאוגרפיה של"In Your Rooms"ב-2008.
דווקא העבודה על "כנר על הגג", ההצגה המצליחה כל כך בברודווי, נראתה לו כמו אתנחתא קלילה. "אמרתי לעצמי שאף פעם לא אעשה מיוזיקל", הוא מספר. "אני מגיע מהעולם של מחול מודרני. מחזמר היה משהו שלא ידעתי איך אני אתחבר אליו. ברודווי נראה היה לי תמיד מאוד מבדר ומכוון לעשות כסף. בעבר היו לי הצעות נוספות לעבוד על מחזות זמר ולא לקחתי אותן. במקרה הזה, עבדתי בעבר עם הבמאי ברט שר. אחרי שעבדנו יחד בלונדון הוא הזמין אותי לעבוד על אופרה שהעלו בניו יורק במטרופוליטן ורצו להוסיף לה ריקוד מעניין. עבורי היה זה פרויקט קטן ומעניין עם מוזיקה שהתחברתי אליה מאוד, לכן לקחתי את זה, אפילו שמדובר היה בכמה שבועות להיות על קו ניו יורק-לונדון.
“במהלך ימי העבודה הוא התחיל לדבר איתי על כנר על הגג ובאופן מפתיע זה סיקרן אותי. גם בגלל המוזיקה שלדעתי היא מדהימה, ואני מאוד אוהב, וגם בגלל הסיפור של שלום עליכם שמתחבר למקום שממנו אני מגיע, שמשלב התעסקות במסורת מול עולם חדש. אני בעצמי התחלתי את התהליך שלי עם ריקוד מריקודי עם למחול מודרני ובעצמי כבר חיברתי אותם לסגנון חדש ומשולב. כאן בהצגה היה לחיבור הזה מקום לבוא לידי ביטוי. השילוב עם המוזיקה שהיא מעוררת השראה לצד פרויקט שנראה היה לי קליל יותר הובילה אותי להצטרף".
מדוע העבודה על "כנר על הגג "קלילה יותר?
"כשאני עושה את העבודה שלי, אני מפיק את כל האלמנטים. אני במאי, כרואוגרף, כותב מוזיקה ואיכשהו העבודות שלי יוצאות מאוד כבדות. כאן זה היה פרוייקט של 3 חודשים. בהתחלה היו לי חששות שלא יתנו לי את חופש היצירה הנדרש ויגידו לי מה לעשות אבל זה לא היה ככה. למעשה היה לי חופש יצירה כמעט מוחלט והייתי רשאי אפילו לקצץ ולשנות את קטעי המוזיקה כפי שחשבתי לנכון. הבמאי נתן את דעתו אבל בתכל’ס לא היו קטעים של פקפוק. אנשים אהבו שזה לא כוריאוגרפיה אלא לגמרי פולקי".
לשכטר מאוד חשוב להסביר את ההחלטה לעבוד על הפרויקט. "זה המחזמר היחיד שאני יכול להתחבר אליו, עם כל הצ'יזיות של ברודוויי. גם בהופעות של מחול מודרני יש אלמנטים בידוריים וגם לאוהד נהרין והלהקה יש צדדים שנועדו לבדר את הקהל. אם אנשים חושבים שכוריאוגרפיה למחזמר עושה אותי פחות אמן", אמר, "שיבושם להם. בכלל, אני לא מסתכל על עצמי כעל כוריאוגרף עמוק ורציני. לפני כמה שנים יצרתי את הכוריאוגרפיה לפרסומת של H&M ולא האמנתי כמה אפשר לסבול בשלושה ימים של עבודה. כל הזמן התעסקו בשטויות כמו איך החולצה צריכה להיראות, וזה היה רחוק ממני. אז הבנתי שאם אני עובד קשה, אני רוצה שיהיו לי גם פרויקטים קלילים שייתנו לי אוויר לנשימה ואיהנה לעבוד עליהם. זה היה בשבילי כנר על הגג".
הישראליות שלך תרמה לאופי הכראוגרפיה במחזמר?
"אני חושב שזה העולם שלי וזה מתחבר אליי באופן טבעי. הייתי בילדותי בחתונות בירושלים ובאירועים של דתיים. אני מכיר את האנרגיה של ריקודי עם והיצירתיות של מחול מודרני וביחד אני משחק איתם בלי מחויבות לקצב מסוים. ממש היה כיף. כל הקאסט ישראלי ברובו. הייתה תחושה של משפחה והייתה קבלת שבת. זו הייתה תקופה מהנה".
אתה מגדיר את עצמך אמן ישראלי?
"כשהלהקה שלי התחילה להופיע, אמרו לי להדגיש את המוצא שלי, כי הוא מייצר עניין ונשמע אקזוטי ומסתורי. אבל מבחינתי המוצא לא קשור ליצירה, אני מזהה נקודות ישראליות ביצירה שלי, כי אני בא עם שק החוויות ועם ההיסטוריה שלי, אבל אני לא בא לעבודה כישראלי, אלא ככוריאוגרף שנקודת המבט שלו כוללת את חוויית הגדילה בארץ".
איך נערכת לקראת טקס פרסי הטוני?
"שמעתי על זה ביומולדת שלי ושכחתי שזה היום שבו יכריזו על המועמדויות. הייתי בחזרה בכלל והמפיקה של הלהקה שלי שלחה לי טקסט. בכל בכנות, כשעבדתי על זה בסוף שנה שעברה אחד השחקנים אמר שכדאי שאתכונן למועמדות ולא ידעתי אפילו מה זה הטוני. גם בשאר הפרסים לא לקחתי יותר מדי ללב. אני מעריך את כל הפרסים בהם זכיתי לאורך השנים, אבל הלהקה ואני לא ממש משקיעים בזה. החוויה של הטקס בכל זאת הייתה היסטרית. נחתתי בצהריים בניו יורק, ואחה"צ כבר יצאתי מהמלון לטקס במכונית הרבה יותר מדי גדולה, בתלבושת שמזכירה יותר חליפות של קלוני מאשר חליפה קלאסית. היו כוכבי קולנוע מסביב. היה נחמד".
איך השפיע הפיגוע באורלנדו על האווירה באולם?
"זה היה ניכר. דיברו על זה כל הזמן, ניסו למתן, אבל עדיין היה זוהר. היה הרבה דיבור שמהר מאוד מרגשות וצער הפך להיות מאוד פוליטי. הקאסט היה קצת מאוכזב שלא זכינו אבל בכל זאת יצאנו, אכלנו, שתינו ובחמש בבוקר כבר חזרתי ללונדון".
אתה עובד ללא הרף מפסגה יצירתית לאחרת, מה צפוי להיות הפרויקט הבא?
"בימים אלו הלהקה שלי עדיין מסיירת. אנחנו מופיעים בלונדון, פאריז, הולנד, אנחנו עושים פרויקטים עם כרואוגרפים צעירים בלונדון ואני נכנס לתקופה של רגיעה, סוג של שקט לפני הסערה לפני מופע חדש שמתחילים לעבוד עליון בינואר. גם בניו יורק היה רעיון לעשות משהו אבל כרגע לוח הזמנים לא יאפשר. אולי בעתיד".
