כוחו של שקר אחד

יש לפעמים ושקר פשוט אחד הופך לאודיסיאה מפליאה ברחבי התרבות. לא מהות השקר קובעת, אלא מהות השקרן. הקטע חקוק בזכרון הקולקטיבי של תרבות המערב, והוא קטע בעייתי, אם ננסח זאת בעדינות. הבה ניזכר: נשיא ארצות הברית (חליפה כחולה, חולצה צחורה עניבה בצהוב-רך שמשדר מכובדות מאופקת וגם נעימות יוצאת דופן) מישיר מבט למצלמה ומודיע: "לא קיימתי יחסי מין עם האישה ההיא" הוא לא נוקב בשמה של האשה ההיא. הוא מנסה להימנע מקישור במוחו של הצופה בין כבוד הנשיא למתמחה הצעירה והאפרסקית. אנחנו מביטים בו וממתינים שיצמח לו אף. אנחנו יודעים שהוא משקר. האף לא צומח. יש לנו כלים לשפוט אותו, כגברים וכנשים, כאזרחים וכצופים, אבל הכלים פרימיטיביים, רגשיים, לא מדוייקים ולא מדעיים.
אנחנו מביטים בעיניו ובודקים את תנועות שפתיו. הוא נשמע אמין למדי. הוא לא נראה לחוץ. הוא לא נראה כמי שעומד לדין. אחרי הכל, לו היה חש כנאשם, לא היה מופיע בעניבה צהובה-רכה. הוא לא מזיע, לא מפלבל, לא מעפעף, לא מתגרד מאחרוי האוזן. והוא כבוד הנשיא.

צהוב, מציצני ופילוסופי

לפיכך, שקר פשוט אודות מה שקרה בחדר סגור בין איש לבין אשה מתחיל לסמן תקופה שלמה של יחסים בין גברים לבין נשים, וגם את הדיון אודות היחסים הללו.
הגל הראשון של הדיון היה צהוב ומציצני אבל גם פילוסופי: בתכניות האירוח של העולם המערבי, בארצות הברית ויום אחרי זה באירופה, השאלה המרכזית היתה, "מהם יחסי מין", או בפירוט, בלייט נייט: "האם סקס אוראלי נחשב, כן או לא ומדוע". למערכת המשפט אין תשובה נייטרלית. היא אינה עוסקת במהותם של היחסים, אלא בשאלה, אם נעשו בהסכמה ואם הם מותרים על פי דין. לכן העולם המערבי אנוס להמציא לעצמו מחדש את ההגדרות המקובלות עליו: במשאלי אינטרנט עלה, שלרוב נשים מאמינות כי מין אוראלי הוא מין לכל דבר, וגברים – קצת פחות. בספרות ובציור לא מצאתי שמין אוראלי איננו מין, אלא להיפך – שיאם של תיאורים אירוטיים-פורנוגרפיים. אבל מאחר שהאף לא צמח, כי קשה לנו להדביק אפים במהירות לאנשי המעלה, הדיון טרם הסתיים. עדיין לא ברור לנו מהו "I did not have sex" ואם עצם האקט טעון הגדרה מחדש.

אשה בלי שם

הפן השני של השקר חמור בהרבה, מבחינת הנזק הפילוסופי שלו לתרבות הדיון על יחסים בין גברים לבין נשים. באמרו "THAT WOMAN", קלינטון לא שיקר. הוא רק הוריד את מוניקה לוינסקי למדרגת יצור חסר שם, חסר מעמד – רק ג'נדר. וודאי שלא "מתמחה צעירה" שנתונה ב"יחסי כפיפות" לאיש החזק ביותר בעולם. לפעמים גם מה שלא נאמר הוא סוג של שקר בעייתי. הדיון לא אחר להתפרץ: הלייטנייטים אהבו אותו פחות, אבל התכניות גבוהות המצח אימצו אותו מיד. ובכן, מה מעמד ההסכמיות והרצוניות של מה שהיה או לא היה יחסי מין בין נשיא כל יכול לבין עלמה צעירה ונרגשת שכפופה לו כאזרחית, כמתמחה –וכמי שכפופה שם תחת שולחנו בלשכה הסגלגלה? מתי "מותר" ומתי "אסור" ליזום יחסים כאלה? האם בהכרח כל חיזור של בכיר אחרי כפופה מצוי בתחום האסור או לפחות בתחום האפור? מיהם שופטי התחומים הללו?

האמת משעממת

בספר נפלא של ג.מ. קוטזי, "קלון", שראה אור אחרי פרשת לווינסקי, מרצה מזדקן מסרב לענות להאשמות של בית-דין שדה שמורכב מסטודנטיות זועמות, פילוסופים מתוסכלים וותיקי ועדות אדמיניסטרטיביות אוניברסיטאיות משמימות. כן, הוא קיים יחסי מין עם עם סטודנטית – אבל הוא כופר בעצם האישום ומסרב לתת ל"שופטיו" את הסיפוק שבהודאה כנועה. בספר נפלא של פיליפ' רות', "הכתם האנושי", שראה אור לפני חודשים ספורים, מרצה ממש זקן מנהל מערכת יחסים ארוכה עם אשה צעירה שמנקה את משרדי הקמפוס. בעידן הפוסט-לוינסקי, כל זה נושא חותם חדש-ישן של איסור, של קלון, של סוד אפל, של חזרה אל הארונות הפוריטניים מהם נדמה היה שאמריקה מתחילה לצאת, עד למשפט טלוויזיוני אחד: "I DID NOT HAVE SEX WITH THAT WOMAN”.
האלטרנטיבה? להישיר מבט לעיני האומה, ולומר, איי הד סקס ויט מוניקה לוינסקי אנד איי אם ורי סורי. כמה דיונים מיותרים לחלוטין היו נחסכים מאיתנו – וכמה משעמם היה לראות את כבוד הנשיא מודה בבת אחת, כאחד האדם, כאיש הגון עם אף קצר.

עוד על "שקרים קטנים, אף ארוך" בכתבות נוספות