שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הרגשתי שגם אותי יחזירו בארון
    44 שנים אחרי טבח הי"א, רפאל נאה ששימש כשליח "ידיעות אחרונות" לאולימפיאדת מינכן נזכר בשומר בכפר האולימפי שנתן לו להיכנס בלי בדיקה בזמן שהמחבלים הסתובבו חמושים, בדמעות שלא פסקו כשארונות הספורטאים הועלו על המטוס, בחודשים הארוכים ללא שינה ובצריף הקטן בר"ג שנותר מיותם

    כמעט 44 שנים חלפו מאז הבוקר של ה-5 בספטמבר 1972. באותו הבוקר שמונה מחבלים, חברי ארגון "ספטמבר השחור", קפצו מעל הגדר בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 במינכן והשתלטו על חלק מהביתן הישראלי.

     

    בסופו של אותו יום, שלווה בכשלים רבים מצד המארחים הגרמנים שלא היו ערוכים למבצע הזה, נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה.

     

     

    טבח הי"א

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    כל-אחד מהשמות שאני מעלה עכשיו מחדש במחשב מזכיר לי את תקופת ההכנות הארוכה שהסתיימה בטיסה דרך ציריך לשדה התעופה רים במינכן. אנשים אופטימיים, מלאי חיים, כל-אחד מהם עם תקוותיו והסיפור שלו ואחרי ימים ולילות ארוכים של הכנות.

     

    בעת כתיבת שורות אלה, אני יושב סגור במשרדי, הערב ירד, הקומה השלישית הענקית התפנתה מאנשים ואני לבדי. הטלוויזיה פתוחה ללא קול ומקרינה את המשחק החמישי בסדרת הפלייאוף בין מכבי ראשל"צ למכבי חיפה, אבל המחשבות שלי עוסקות רק בזיכרונות מטקס ההספדים באצטדיון האולימפי למחרת אותו יום נורא.

     

    התירוצים של המארגנים

    ישראל של אותם ימים הייתה רחוקה מלזכות במדליה אולימפית. זו הייתה תקופה אחרת, שקטה יותר מהיום, ללא כל אמצעי התקשורת המתקדמים שצצו בעשרות השנים האחרונות. באותם ימים להמריא בחברת המשלחת האולימפית היה כמו לצאת למפגש משפחתי גדול. הספורטאים היו מלאי הערכה על כל אימון או מפגש אליו הגיעו עיתונאים.

     

    לזכור ולא לשכוח (באדיבות הוועד האולימפי בישראל) (באדיבות הוועד האולימפי בישראל)
    לזכור ולא לשכוח(באדיבות הוועד האולימפי בישראל)

     

    ב-1972 עוד הייתי בראשית דרכי העיתונאית. התרגשתי מהנסיעה לאולימפיאדה אפילו יותר מהספורטאים עצמם. ניסים קיוויתי, כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון דאז ומשתתף קבוע במדור הספורט ודב עצמון, עורך מדור הספורט, השיגו עבורי באמצעות ישראל פז ז"ל את האקרדיטציה העיתונאית שהוקצבה לעיתון "על המשמר" (עיתון שהיה מזוהה עם מפלגת השמאל מפ"ם וההתיישבות העובדת). במשך חודשים מדי היום, הייתי מעביר קו על לוח השנה עד שהגיע הרגע הגדול – יום הנסיעה.

     

    למרות שישראל, כבר אוימה מכל עבר ותנועת "ספטמבר השחור" כבר נחשבה ל"כוח עולה" בקרב ארגוני הטרור, איש לא העלה על דעתו פגיעה במשלחת האולימפית הישראלית.

     

    לאחר הטבח הנורא, כמעט איש מהמארגנים לא דיבר ואפילו לא העלה במחשבתו אפשרות להפסיק את המשחקים. די היה להם בהספד של 11 הישראלים שהלכו לעולמם. להפסיק בגללם את המשחקים? לעצור את החגיגות, את ארוחות השחיתות, את הקוקטילים? בשביל מה? מה שהיה ברור באותו רגע כמעט לכל ישראלי לא היה ברור לגויים. בנימוקים שונים ומשונים, גם לא מתקיים מדי ארבע שנים, מאולימפיאדה לאולימפיאדה טקס הזיכרון המחייב. והתירוצים. הו אילו תירוצים.

     

    שחר צוברי ונטע ריבקין בטקס זיכרון לחללי מינכן (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    שחר צוברי ונטע ריבקין בטקס זיכרון לחללי מינכן(צילום: ראובן שוורץ)

     

    מבין כל המתחסדים, היה גם איש אמיתי אחד וראוי לציון – שמואל ללקין, מנהל המשלחת וההתאחדות לספורט שהבטיח וקיים שה"ספורטאים הישראלים ימשיכו להתחרות והדגל הישראלי יתנוסס בכל מקום". ללקין חזר עם המשלחת לארץ, שניים אחרים מראשי המשלחת שהגיעו עם נשותיהם המשיכו לטייל כמתוכנן בחו"ל. איפה הלב של האנשים האלה?.

     

    האיש החזק מווינגייט כבר לא איתנו

    האור בקומה השלישית, במשרדים החדשים של קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשל"צ כבה עכשיו לפרק זמן קצר. מאפשר לי חשיבה נוספת, וכמה לגימות מים. הזיכרון שלי נשלח לעוד כמה תמונות מזעזעות שלא עוזבות אותי כבר 44 שנים. כל מה שקשור ל-י"א הוא נורא, מעשה זוועה, תת אנושי, אבל לעמוד יומיים אחרי המקרה על איזה רמפה מאולתרת בשדה של מינכן, מול מסלול ההמראות ולראות את הארונות מועלים בזה אחר זה לתא המטען במטוס אל-על, בזה כבר לא הצלחתי לעמוד.

     

    פתאום אני מבין שמאמן ההיאבקות משה (מוני) ויינברג, האיש החזק של מכון וינגייט, כבר לא בחיים. לך תאמין שהאיש החזק הזה שהפחיד כל מי שפגש אותו בווינגייט בטיולי הלילה שלו עם הכלבים המאיימים, לא איתנו יותר. איזה נשמה הייתה לו למוני, אפשר היה לדבר איתו על כל נושא. כך היו גם האחרים: מאמן הסיוף אנדריי שפיצר, אותו הייתי פוגש כמעט מדי יום בצריף של מכבי ר"ג ברחוב הרצל, שני בתים ממקום מגוריי, שופט המשקולות יעקב שפרינגר ויוסף גוטפרוינד עמיתו מההיאבקות, שני אנשים מאירי פנים, אהבתם לענפים שלהם לא ידעה גבולות. מרים המשקולות יוסף רומנו, איזה אדם הוא היה, ומאמן האתלטיקה של אסתר רוט שחמורוב, עמיצור שפירא. יום לפני שהלך לעולמו התארחתי בחדרו לכתבה גדולה על החניכה הכישרונית שלו. היה זה המשך לפגישות של שבת בשעת בוקר מוקדמת לפני פתיחת תחרויות ליגת האתלטיקה באצטדיון המכבייה שעל שפת הירקון, ששבק חיים כמו אולם אוסישקין המיתולוגי הסמוך.

     

    האיש החזק של וינגייט. מוני ויינברג ז"ל (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    האיש החזק של וינגייט. מוני ויינברג ז"ל(צילום: gettyimages)

     

    בשדה התעופה רים במינכן נראה היה כאילו לוקח שעות להעמיס כל ארון, חשתי שהזמן פסק מלכת. הדמעות לא עצרו כשראיתי את ארונותיהם של המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין ושל קהת שור, מאמן הקלעים – אחד שתמיד ניאות לענות לי בהרחבה על כל שאלה בתחום הקליעה.

     

    בטיסה חזרה לת"א הועלו עשרה ארונות, זה של דוד ברגר נשלח לארה"ב שם התגוררה אמו. הזיכרונות מחזירים אותי לשמואל ללקין, איש ספורט יקר, שגם ברגעים אולי הקשים בחייו, כשהמחבלים כבר השתלטו על חלק מהבניין הישראלי לא איבד עשתונות וצלצל לאחד העיתונאים כדי שייידע את יתר הכתבים במתרחש.

     

    ב-4 וחצי בבוקר שמעתי נקישות על הדלת

    כולנו העיתונאים התגוררנו בכפר התקשורת האולימפי, עשר דקות נסיעה בערך מכפר הספורטאים. באולימפיאדה עיתונאים ישנים מקסימום שעתיים - שלוש בלילה. רצף האירועים לא מאפשר לך מנוחה. זה אירוע סביב השעון שאין לו סוף. ב-5 בספטמבר, קצת אחרי 4 בבוקר, בקושי עצמתי עין אחרי יום גדוש באירועים ופתאום שמעתי נקישות על דלת חדרי, הייתי בטוח שעיתונאי שחזר מבילוי הוללות באחד המרתפים חזר שיכור.

     

    הארונות הועמסו והזמן פסק מלכת. משפחותיהם של קורבנות הטבח ממתינות בישראל (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    הארונות הועמסו והזמן פסק מלכת. משפחותיהם של קורבנות הטבח ממתינות בישראל(צילום: gettyimages)

     

    הצצתי החוצה וראיתי את השכן ממול, ישראל רוזנבלט, שליח "מעריב", גם הוא מציץ מהחדר ואומר למישהו בעברית: "תגיד השתגעת? אין לך מה לעשות?". זה היה ברוך שינברג, נציג עיתון "דבר", "אני שומע אותו אומר בקול חמור סבר: "ללקין התקשר, ביקש ליידע שמחבלים פרצו לכפר". מהר מאוד הבנו שזו לא מתיחה, תוך שתי דקות הייתי בחוץ, כל כך מבולבל שלא נעלתי נעלים ונשארתי עם כפכפים עמם הסתובבתי 24 שעות בערך עד שחזרתי לחדרי.

     

    במשרדי הוועדה המארגנת למטה בכפר התקשורת לא הייתה שום תכונה מיוחדת, ביקשתי רכב עם נהג, לא הערימו קשיים, לא שאלו לאן אתה נוסע. הגעתי לכפר האולימפי חצי שעה בערך אחרי פריצת המחבלים. השומר בשער הכניסה הקטן, דרכו נכנסתי, היה רגוע. כאילו לא קרה כלום. מחבלים מסתובבים אצלו בכפר ואיש כנראה לא יידע אותו ואמר לו להחמיר בבדיקות.

     

    זו הייתה אטימות במיטבה. "מה שלומך חברי הצעיר? קשה לך לישון? באת בטח לפגוש איזה בחורה", מחבלים אצלו בבית והוא מדבר על בחורה. אם לא הייתי שולט בשפה הגרמנית, הייתי בטוח שלא הבנתי אותו.

     

    הדמעות לא פסקו (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    הדמעות לא פסקו(צילום: gettyimages)

     

    בדרך לעזוב את המקום האיש קרא לי לחזור. הייתי בטוח שהודיעו לו בקשר לא להכניס אנשים אבל לא תאמינו מה הוא רצה ממני. "אולי יש לך איזו מזכרת? דגלון, סמל, מחזיק מפתחות?". נתתי לו כמה סמלים והוא בירך אותי שוב ליום טוב.

     

    גם בפנייה השנייה לא בדקו את התעודות שלי וביררו אם אני רשאי בכלל להיכנס. זו בעצם הבעיה הגדולה - הגרמנים התנהגו בנאיביות. בשעות קשות כל כך כשהתנהל דו-שיח של אילמים מול המחבלים, עוד הצליחו המוני ישראלים (ואני מתאר לעצמי שגם אנשים ממדינות אחרות) להיכנס בקלי קלות לכפר האולימפי. את המטבח בביתן הישראלי בו הוגש כיבוד פקדו מדי יום מאות אנשים שנכנסו בלי שום בעיה.

     

    עוד בתקופת ההכנות לאולימפיאדה, ללקין שביקר במתקנים העיר על ההיערכות הלקויה לאבטחת הספורטאים. ללקין התריע והתריע, אבל זה היה בגדר "דבר לעצים ולאבנים".

     

    מנהל המשלחת היה קרוב לשיגעון. הוא הזמין מאבטחים מקומיים, כמעט כולם מתנדבים, אלו נכנסו, העיפו מבט, אמרו שהכול תחת שליטה ועזבו. אין ספק ששמונת המחבלים, חברי ספטמבר השחור, שבאו לבושים באימונית וקפצו מעל הגדר כאילו עסקו באימון שחרור, הספיקו לבקר במקום גם קודם לכן.

     

    דיווחים ב"ידיעות אחרונות" על הטבח הנורא ()
    דיווחים ב"ידיעות אחרונות" על הטבח הנורא

     

    המחבלים הגיעו לקרבת הכפר בשתי מוניות אחרי שנפגשו במסעדה בתחנת הרכבת במינכן. הם הוציאו מתאי שמירת החפצים את תיקי הספורט בהם החביאו רובי סער מדגם קלצ'ניקוב, אקדחי ט.ט. 33 ורימוני יד מתוצרת ברית המועצות. הראשון בו נתקלו המחבלים כאשר פרצו לביתן הישראלי היה מוני ויינברג שניסה להתנגד.

     

    המחבלים ירו בלחייו בעוד הוא ניסה למנוע מהם להיכנס לדירה 1 וצעק לחבריו לצאת. מאמן המשקולנים טוביה סוקולסקי, עוד הספיק לצאת, ששת האחרים לא והם שילמו על כך בחייהם.

     

    לאחר שהשתלטו על המאמנים והשופטים בדירה 1, הורו למוני להובילם לשאר הישראלים, הוא נענה והובילם לדירה 3, האמין שהמתאבקים החזקים יוכלו להשתלט עליהם. בשלב זה, המתאבק גד צברי הצליח לברוח מהמקום. ויינברג, בריון אמיתי ביום-יום שיכול היה לחסל כמה אנשים במכה, הביע התנגדות, הוכה עד עילפון ונורה למותו על ידי המחבלים שאף השליכו את גופתו מחוץ לבניין. בסביבות 8 בבוקר כאשר הגעתי לאחד המשרדים המרכזיים בכפר ראיתי את הגופה שלו מונחת שם. תמונה מזעזעת ביותר.

     

    קבוצה נוספת של ישראלים מתה עוד באותו יום: מרימי המשקולות דוד ברגר, זאב פרידמן ויוסף רומנו, המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין, מאמן הקליעה קהת שור, מאמן הסייף אנדריי שפיצר, מאמנה של אסתר רוט שחמורוב עמיצור שפירא ושופט המשקולות יעקב שפרינגר. מה אשמתם של אלה במחדל הבטיחותי הגדול הזה של הגרמנים? מחדל ענק היה גם מצד השוטרים והצלפים הגרמנים שלא בדיוק הצליחו לפגוע במחבלים

     

    יוסף רומנו ז"ל (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    יוסף רומנו ז"ל(צילום: gettyimages)
    .

     

    ההודעה הכוזבת על בני הערובה

    הכשל הגדול התבטא גם בהודעות לתקשורת באותו יום. הגרמנים איבדו את הצפון, לא שלטו בעצמם, לא בהודעות שהוציאו ובטח שלא שלטו במחבלים.

     

    התקשורת היוותה כבר אז חלק חשוב. באולם התדריכים ומסיבות העיתונאים הענק התקבצו אלפים רבים, ביקשו לשמוע את ההודעות האחרונות. בשיא המתח והרעש באולם, אחרי חצות, הודיע אחד מהדוברים שתשעת בני הערובה שוחררו והם בריאים ושלמים מה שהיה כמובן מופרך לחלוטין. לקח עוד זמן רב עד שהודיעו כי הישראלים כבר לא בחיים.

     

    הידיעה הגיעה למשרדים שעה לפני כן בערך, אבל מחשש למחדל נוסף התמהמהו במסירתה. עמוס בר חמא, אז קצין כושר קרבי ראשי בצה"ל, שהיה בסמוך לבני הערובה התקשר למרכז העיתונות וביקש את אחד העיתונאים הישראלים. אני עניתי והוא אישר כי הישראלים כבר לא בחיים. באותו הזמן העיתונאים מרחבי העולם המתינו עד שפרחה נשמתם להודעה הרשמית.

     

    שער "ידיעות אחרונות" אחרי הטבח ()
    שער "ידיעות אחרונות" אחרי הטבח

      

    למחדל הכללי הצטרף גם הסירוב הגרמני לקבל סיוע
    מיחידות עילית ישראליות. למה כבר אפשר לצפות ממדינה שלא מסוגלת להציב כוחות מתוגברים בשערי הכניסה ולמנוע כניסת אורחים לא רצויים, אפילו בזמן ששמונה מחבלים חמושים מסתובבים בכפר האולימפי?

     

    גם אחרי 44 שנה מאז המקרה, אתה מתקשה להבין איך גרמניה המודרנית העשירה הייתה כל כך עלובה אז. מה שווים חדרי האוכל בכפרים האולימפיים, בהם יכולת לאכול את כל מה שדמיינת ולא דמיינת, אם אתה חוזר לארץ ללא 11 מאנשי המשלחת?

     

    מי שעוד נכח במינכן באותם ימים הוא מאמן הכדורסל, אריק שיבק, אז נער בן 16 ששהה במקום מטעם מרכז מכבי במסגרת פרויקט חילופי נוער. "התמונה שהצטיירה באותו לילה נשארה אצלי לכל החיים", נזכר שיבק, "ישנו על הרצפה באולם של בית ספר, וקצת אחרי 4 בלילה, פרצו לאולם שוטרים גרמנים. הם ספרו אותנו, האיצו שנארוז ונעזוב במהירות את האזור. יצאנו לאוסטריה ובדרך שמענו מה קרה. כעבור יומיים חזרנו ארצה עם הארונות. שנים לאחר מכן לא נסעתי למינכן. הפעם הבאה הייתה כשעבדתי באיגוד הכדורסל והשתתפתי באחד הקונגרסים של פיב"א. חזרתי לשם עם טראומה".

     

    אני שראיתי חלק מהגופות עוד בכפר האולימפי חשתי שגם אותי יחזירו בארון. המועקה הגדולה התרחשה בבית, חודשים ארוכים לא ישנתי, הייתי נרדם ל-10-15 דקות ולאחר מכן לא מצליח להירדם. תמונות האווירה העוינת במרתפים של מינכן, המחדלים הבטיחותיים ובראש וראשונה האנשים שהלכו לעולמם, מיטב הבנים שלנו, כל תמונה כזו שחזרה על עצמה הייתה כמו זרם מחשמל.

     

    רגע קשה היה כשיצאתי ממקום מגוריי ברחוב הרצל בר"ג וראיתי את הצריף הירוק ששימש במשך שנים כמועדון מכבי ר"ג. הייתי פוגש שם את אנדריי שפיצר כמעט מדי יום. הצריף הירוק נותר מיותם, אבל אני המשכתי לחפש את אנדריי, כוחו של הרגל.

     

     


     


    פורסם לראשונה 21/07/2016 14:11

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לוח תחרויות
    מדליות כחול לבן
    י"א חללי מינכן
    גיבורים אולימפיים
    צילום: getty images
    מפת הפארק
    המשחקים הפראלימפיים
    מומלצים