דמעות, דם וכסף: על האוטוביוגרפיה של זלמן שושי

"דמות". זאת המילה החוזרת שבה כלי תקשורת הגדירו את זלמן שושי - או זלמן וינדר, כשמו החוקי והפרטי - שנפטר לפני כשבוע. כשמגישת חדשות צחת פנים מתייחסת לאדם שזה עתה נפטר כ"דמות", היא לא מתכוונת למונח ספרותי. זאת דרכה לרמוז באופן מהוגן לתארים כמו "פריק", "ליצן קרקס", "מישהו לצפות בו, לא לדבר איתו".

זלמן שושי היה בן אדם חי ונושם - שבמשך עשורים יצר והציג דמות תקשורתית כמעט אגדית. גם ילדים שלא נחשפו לדמות הזאת באופן ישיר - שלא לדבר על מתבגרים הומואים בשנות ה־70 וה־80 - ודאי שמעו את השם "זלמן שושי": ספק שם במה, ספק כינוי גנאי, ספק יצור מיתולוגי שחציו יהודי-גטואי - חציו אישה.

ב־2014 הוא לקח בעלות ספרותית על הדמות הזאת. תחת השם "זלמן וינדר" פירסם אוטוביוגרפיה קצרה, דמוית קדיש לעצמו - בהוצאה שלקוחותיה הראשיים הם המחברים, ולא הקוראים. טל מאור, שכיר עט מקצועי, מקבל כאן את הקרדיט של "תחקיר, כתיבה ועריכה" – ועושה עבודה מקצועית והגונה (ודאי ביחס לציפיות מוקדמות מספר בפורמט כזה).

"כל הזלמן בשושי" הוא שם חורק לספר, לא בדיוק אלגנטי, שיכול להזכיר את השורה השלמה-ארצית "רוב הזמן את אשתי", ובאותה מידה - מעלה על הדעת דיבוק או חדירה מטפורית, ביחס לניסיון של וינדר בספר הקצר להסביר לקוראיו מה הוביל אותו לעיסוק המסוכן, הרווחי, המצלק בזנות; לתאר את עצמו כמי שחייו ונפשו התפצלו בילדותו ומעולם לא התאחו.

חוש תיאטרלי ויכולת ניסוח קולחת. וינדר(צילום: יובל חן)

על כריכת הספר - צילום מטווח אפס של פניו המעונים של וינדר, חופן בכפות ידיו שטרות כסף ישנים, מקומטים, בעיניים מכווצות כמו השטרות. "הרשו לספר זה", הוא מצהיר בפתיחה, "להיות לכם עדות ולקח על הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להידרדר לתהומות שרק אני מכיר, ומנעו מילדיכם גורל דומה". הנפש החוטאת, האבודה, הופכת את סיפור חייה לתמרור אזהרה, לסיפור מוסר. מבקשת הקשבה אוהדת - ובתמורה, מתנערת מהבחירות המרדניות בחייה, מיישרת קו עם כללי המוסר המקובלים.

קשה להאמין שהורים צדקניים יקראו את הספר הזה. חוקרים והיסטוריונים, לעומת זאת, לא יוכלו לוותר עליו אם יבקשו לספר באופן מעניין את תולדות התקשורת הישראלית, התרבות העירונית בישראל, הדיון הציבורי במיניות וזהות מינית. אבל הדרך המהנה, המבדרת והנאמנה יותר לגשת לספר כזה היא לשוב לשטרות הכסף המקומטים על הכריכה. לקרוא את הספר כמין אלבום היפ־הופ. לחשוב על וינדר כמין ראפר מייסד, אוריגינל גנגסטר (OG). שם בולט בקבוצה מייסדת של סגנון פורץ דרך, לא מכובס, לא אקדמי, שהתקשורת המרכזית לא הייתה יכולה להתעלם ממנו, גם אם הציגה אותו בצורה נלעגת, סטריאוטיפית, זלמן־שושית.

"הייתי ילד שאפשר לעשות בו ככל שרוצים"(צילום: יובל חן)

לוינדר, כפי שמדגים גם הספר הזה, היה סגנון. היה לו חוש תיאטרלי, יכולת ניסוח קולעת ובוטה - ומעל לכל, הבנה מחודדת של הקשר בין מסחר, סגנון ואמצעי תקשורת. אין לי מושג עד כמה נכונים הסיפורים בספר על הסכומים העצומים שהרוויח כ"זונה המנוסה ביותר בישראל", אבל אין ספק שהוא מותח קווים חדים בין הופעתו מול כלי תקשורת להופעתו מול לקוחות. "כבעל רזומה שכולל את כל סוגי הקליינטים", הוא מספר, "נתקלתי בלקוחות ש... הגיעו לאורגזמה רק כשראו דם ניגר ממני". בהקשר אחר, הוא מתאר את החיבה שלו עצמו לדרמה סוחטת דמעות. את העונג האלים כמעט שחווה כצופה במחזות ביידיש, בסרטי קולנוע מלודרמטיים (ולא שוכח לציין גברים מבוגרים שהיו נצמדים אליו כנער באולמות).

ברגעי השיא בספר, וינדר ומאור מביטים באופן ישיר וצלול על הקשר הזה שבין דמעות, דם וכסף. לעיתים מתוך שנינות ("את לא חייבת להיות קופאית", הוא אומר לבנקאית זוטרה, "תגיעי לעבודה בלבוש יותר נוח, ותרי על הדלפק, צאי לרחוב ותעשי אותה קופה"). לעיתים בדימויים בומבסטיים ונוקבים ("הייתי כמו פה ללא שיניים תותבות, כמו ילד חפץ חיים שהפך לחפץ בחיים. ילד שאפשר לעשות בו ככל שרוצים"). לעתים בניסוח פרוזאי, מדוד, שואף לדיוק ("אמנם הייתי מלא בכסף, אבל זה הכל. לא הרגשתי עשיר ובטח לא הייתי עני, לא הייתי עצוב ובוודאי לא הייתי שמח, פשוט הייתי").

וינדר בבית החולים לפני מותו(צילום: אילן ספירא)

סיפור מסודר הוא הישג בפני עצמו, לא מפואר ולא מביך. אבל נדמה שפיסת החיים הזאת, שהסגנון הוינדרי, יכולים לקבל צורה אמנותית מלאה. להפוך, למשל, לסרט פסטיבלים שיקבל מעמד פולחני. אבל רק בשוק ספרותי גדול ועשיר משלנו, ובמסגרת תיעודית מפותחת יותר - נגיד של סרט מופת כמו 'Grey Gardens'. לכן, יש לקוות שהספר הזה ייפול לידיים הנכונות, שיזכה לאוזן קשבת והרפתקנית. הקדיש האמיתי על התרבות והתקופה שוינדר מייצג מחכה להן.

כל הזלמן בשושי // זלמן וינדר וטל מאור (אופיר ביכורים, 118 עמודים).

הכתבה המלאה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".