שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    בזרועותיו של המורה להתעמלות
    ביום האחרון ללימודים, כבר לפני כמה שבועות, הגעתי לשער בה״ס עם טייטס שחור, משקפי שמש ענקיים ופקק ענקי בגרון. נשמתי עמוק, אבל גם זה לא היה קל. ההורים עמדו מסביב, היה חם והיה זמזום כזה של ציפיה לסוף השנה יחד עם ׳אנחנו לא מאמינים שעוד שנה נגמרה׳. אני פשוט עמדתי. לא יכולתי
    להוציא מילה. ידי משולבות וזיעה יורדת לאט מהעורף.

     

    צילצול והשער נפתח. בפעם האחרונה השנה המון ההורים נע לאט פנימה לחצר כשחלק מהילדים כבר ירדו למטה מהכיתות. אני מיישרת את משקפי השמש גבוה על האף ומרגישה שכבר אני לא יכולה להתאפק. נושמת עמוק וסופרת בלב. רק עוד קצת, הביתה וזהו.

    אני מתקדמת לאסוף אותו מהכיתה שבקצה השני של החצר ומבעד לעדשות מנסה לקלוט חצי תלתל. ההמון מסביבי גועש, ילדים קופצים, מורים מחבקים, הורים שמחים. ואני רק רוצה לעוף משם.

     

    זהו, זה נגמר. אני לא מאמינה. אף אחד לא מכריח אותי. קיבלתי החלטה לבד. אבל אני כועסת. אני חרדה ברמות על. אני עצובה. עצובה על הכל. על מה שהיה, שיהיה ומה שלא. אני תוהה אם כל מה שהיה היה חלום, פרי דמיוני או פנטזיה. לא יכול להיות. אבל היה. נגמר.

     

    הכיתה שלו עוד לא ירדה לחצר ואני בנתיים מדפדפת בטלפון כדי לא ליצור קשר עין עם אף אמא אחרת. עוד אין לי את הכוחות להתמודד. אני נושכת את השפה והנחיריים שלי מתקשים. אני בולעת פעם ועוד פעם אבל לא מצליחה לעצור את הצריבה בעיניים.

    נחיל ראשון בורח וזולג על הלחי. אני מהר מנגבת. אחריו עוד אחד בורח למרות מחאותיי והניסיונות חסימה. דמעה ראשונה, שניה ועכשיו כבר זרם קל ושקט. עוד אף אחד לא רואה.

     

    אני משחזרת בראש את סרט השנים האחרונות. המגורים, הטיולים, הלימודים, החברים, החיוכים. הכל נקטע. חד וחלק. בלי להסתכל אחורה, כמעט. הכל כאילו לא היה חוץ מפיקסלים דיגיטלים, אם לדייק כמעט 35,000.

    אני קוטעת הכל. מתחילה מאפס, אבל לא ממש. לוקחת אותם מהבית בדרך לא דרך ללא נודע. לחדשות רעות. למשהו אחר, טוב יותר רע יותר. אונלי טיים וויל טל.

    חברות קולטות אותי ורק נעמדות ליד עם חיוך מתנצל. אף אחד לא אומר כלום. עוברים לידי המורים וזורקים חצי חיוך. כל אחד בענייני סוף השנה.

     

    ההוא שלי כבר השתחרר מהמורה ומשתולל עם חבר. לא מצליחה אפילו לפתוח את הפה ולקרוא לו. מתי שוב אראה אותו ככה משתולל כמו מלך העולם? זה יקרה….אבל מתי?? צריכה שטר ערבות לכך ע כ ש י ו. מנסה לצלם את התמונה כמזכרת של היום האחרון. יש לי גם כזאת ביום הראשון. גם אז האושר, חשש, פחד, עצב והתרגשות התערבבו לי.

     

    "מאמי דונט קראיי" (קרדיט: Shutterstock) (קרדיט: Shutterstock)
    "מאמי דונט קראיי"(קרדיט: Shutterstock)

     

    קמה, מיישרת את החולצה ומתחילה לשים פעמי לשער. כבר טו מאצ׳. אני על הקצה. עושה צעד לקראתו לתפוס אותו ולזוז. מולי נעמד צל. אני מביטה ורואה אותו. המורה להתעמלות הנערץ ע״י התלמידים, זה שההורים קצת מפחדים ממנו והיחיד שמתחיל את שמו ב״מיסטר״. הוא חוסם אותי. לא נותן לי לעבור. לא נותן לי להתקדם לכיוון הבן שלי ולהתחמק.

     

    הוא תופס לי את הידיים ומלפף את שלו סביבי. חזק. מתחזק. כשאני לא מצליחה להשתחרר. הגוף שלי קופא.

    ואז תוך שמינית שניה, אני מתפרקת. כמו ילדה בכיתה א׳. הדמעות פורצות, גיהוקי הבכי מתגברים, ואני מועדת בתוך חיבוק דוב של מיסטר הרליהי המאפיר בן החמישים. הוא מחביא אותי בצד ונותן לי לשחרר הכל: האושר של הילדים, הזוגיות שפרחה, הגיבוש המשפחתי, האתגרים הייחודיים, הקשיים שעברנו, הביקורים והבריחות למחוזות אחרים, הסופות, החידושים, החיים בניו יורק סיטי.

     

    הוא מחבק ולוחש קלישאות על התחלה חדשה, ביקורים בשכונה והרפתקאות. כל מה שאני רוצה זו שיגרה רגועה, את דירת המטר על מטר ופיקניק על הנהר כל יום שישי עד השלג הראשון.

     

    בינתיים הקטן קולט אותי , תופס לי את היד ואומר ׳מאמי, דונט קראיי׳.

    מנגבת את הדמעות עם השרוול של ראלף לורן ומרימה את הראש.

    מיסטר הרליהי וגור. שני הגברים שעוזרים לי בצעד הראשון לקראת הלא נודע

    עוזבים את ניו יורק. פרטים בהמשך.

     

     

    חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״ ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.

     

    http://beemasheli.blogspot.com/

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים