ליזאק: "להיות באליפות העולם זה דבר גדול, אך מה שחוויתי במכביה היה גדול בהרבה"

המשחקים האולימפיים סיפקו לנו לאורך השנים רגעים בלתי נשכחים. על אחד מהם אחראי ג'ייסון ליזאק, קפטן הנבחרת השליחים האמריקאית באולימפיאדות בייג'ינג ולונדון. באותו היום של ה-11 באוגוסט 2008, בבריכה בבייג'ינג, הוא הפך לגיבור אמריקאי.

בגמר 100X4 מ' חופשי, הנבחרת האמריקאית שחתה ראש בראש עם זאת מצרפת, לעיני הנשיא ג'ורג' בוש. ליזאק היה האחרון שקפץ למים, כשהצרפתים מובילים. בעשרים המטרים האחרונים, ליזאק בתצוגה הירואית סוגר את הפער מאלן ברנאר, האלוף האולימפי ב-100 מ' חופשי, ונוגע בקיר שמונה מאיות לפניו. הוא עשה זאת בזמן המהיר ביותר שנקבע אי פעם מזינוק במשחה הזה, 46.06 שניות. מייקל פלפס שאג באושר כי ידע שחלום שמונה מדליות הזהב עדיין קיים (וגם השלים אותו), וארה"ב השיגה שיא עולם חדש של 3:08.24 דקות. בגיל 32, ליזאק הפך לשחיין האמריקאי המבוגר ביותר שזוכה במדליית זהב אולימפית.

"תמיד אהבתי להיות בעמדה כזאת עם לחץ, תמיד התאמנתי במצבים כאלו, ולא רק בשחייה, אלא גם בכדורסל", מספר ליזאק. "הייתי מעמיד פנים שזהו הרגע הגדול ביותר של משחק האליפות, רגע מיוחד לנסות סיום דרמטי או קליעה דרמטית, דברים כאלה. הנבחרת חשובה לי, ולא חשתי את הלחץ בכלל. זה לא היה קשור לניצחון או הפסד, רק ניסיתי לעשות משהו עם הנבחרת שלי ולהביא את מדליית הזהב לארה"ב. הנבחרת שלי היתה מאחוריי, מעודדת וצועקת. זה לא נגע רק אליי, אלא הייתי צריך לעשות משהו למען הנבחרת שלי, למען המדינה שלי. אני אוהב את הרגעים האלה.

"חגגנו את הרגע המרגש, התחבקנו, היינו מותשים. אני הייתי מותש ביותר בגלל שרק סיימתי את החלק שלי. אבל זה היה מיוחד מאוד לקבל את מדליית הזהב הזאת, להיות יחד, לעמוד על הפודיום ולהחזיק ידיים. ראיתי את אשתי ואמי מגיעות ממעלה המדרגות קרוב אלינו לפודיום והן בכו. זה היה כל כך סוריאליסטי, הרגע הזה, והוא היה שלנו. היו כל כך הרבה רגשות באותו הרגע".

מייקל פלפס. ליזאק סידר לו זהב(צילום: AFP)

ליזאק חלם להיות באולימפיאדה כבר כילד, כשצפה במשחקים האולימפיים בשנת 1984 בלוס אנג'לס, היכן שנולד. הוא רצה להיות כמו השחיין האמריקאי מאט ביונדי, גיבור ילדותו. את החלום הגשים באולימפיאדת סידני 2000, והשתתף גם במשחקים האולימפיים באתונה כעבור ארבע שנים. לאורך הקריירה המפוארת זכה בשמונה מדליות אולימפיות.

"בשבילי כל אולימפיאדה הייתה שונה", הוא אומר. "בראשונה זה היה 'וואו' מדהים, לא יכולתי להאמין. גם לא התחריתי הרבה, אז שחיתי מה שהייתי צריך ופשוט ראיתי מה זאת האולימפיאדה. באתונה הפעלתי על עצמי כל כך הרבה לחץ כי רציתי מאוד לנצח, ואני חושב שלא שחיתי כפי שהייתי צריך בגלל ההכנה שלי. לכן האולימפיאדה לא הייתה כפי שקיוויתי, אבל שם גם זכיתי בזהב הראשון שלי וזה היה חלום בשבילי לייצג את המדינה ולעמוד על הפודיום.

"בבייג'ינג התגברתי על כל הדברים האלה ועשיתי את הטוב ביותר שיכולתי בגיל 32. באולימפיאדה האחרונה בלונדון הדבר החשוב הוא שהצלחתי לעבור את כל התהליך כדי להגיע לשם. הקרבתי הרבה, התגברתי על מכשולים, למדתי ועבדתי כל כך קשה. כי בגיל 36, להצליח במבחנים האמריקאים לאולימפיאדה, להגיע לנבחרת, זה דבר לא יאמן. אז כל האולימפיאדות היו בעצם חוויות שונות, אבל נהדרות".

הבריכה בלונדון. לזאק הגיע גם לשם(צילום: אורן אהרוני)

איך שומרים על רמה כל כך גבוהה לאורך שנים?

"ככל שהתבגרתי האימונים היו שונים, ותמיד המשכתי ללמוד על הגוף שלי ומה שהוא צריך לעשות. בשש השנים האחרונות גם אימנתי את עצמי, לכן היה אפילו קל יותר עבורי לעשות שינויים, לא לדאוג ממאמנים או שחיינים אחרים מסביב. כשאימנתי את עצמי השקעתי, ואני חושב שזו אחת הסיבות לכך שהצלחתי להמשיך להתחרות".

יש לך כמות נכבדת של שמונה מדליות אולימפיות. ישנן כאלה שנוצצות יותר מהאחרות?

"יש שתי מדליות מאוד חשובות לי, שתיהן מהאולימפיאדה בבייג'ינג. עם נבחרת השליחים, כי לא רק שניצחנו את הצרפתים שהיו פייבוריטים. אלא כי שמרנו על רצף ניצחונות. אהבתי במהלך השנים לראות את ארה"ב דומיננטית בתחרות הזאת. המדליה השנייה היא הארד ב-100 מ' חופשי. הרבה אנשים בכלל לא חשבו שאגיע לשם. ארבע שנים לפני כן, באתונה, עשיתי טעות ענקית כשהתחלתי את המשחה יחסית איטי ושמרתי את האנרגיה, אז הייתי צריך להמתין עוד ארבע שנים כדי לחזור ולזכות במדליה, וזה משמעותי מאוד עבורי".

ואז היית הקפטן גם בלונדון.

"הרבה פעמים בוחרים את הקפטן לפי הגיל שלו (צוחק). אבל לא תמיד נכון לעשות כך. גם אם אתה המבוגר ביותר, זה לא אומר שאתה מוכן לתפקיד. אני חושב שכדי להיות קפטן אתה צריך לדעת להדריך ולהוביל, אני למדתי איך לעשות זאת".

והיורש שלך בתפקיד הוא פלפס.

"מייקל הוא פשוט סיפור לא יאמן. הוא השתתף בפעם הראשונה במשחקים האולימפיים כשהיה צעיר מאוד, לכן הוא עדיין מסוגל לשחות באולימפיאדה בפעם החמישית. הוא השחיין הטוב אי פעם. רק תחשבו שהוא עדיין מסוגל להוסיף מדליות ל-22 בהן זכה. אני שמח שהייתה לי ההזדמנות לשחות עם הטוב בכל הזמנים, כל כך הרבה פעמים ובכל כך הרבה תחרויות. לראות אותו מגיל 15, אז היה אחר, ועכשיו הוא הקפטן של הנבחרת כפי שאני הייתי. אני מקווה שהוא יעזור לשחיינים הצעירים שאולי גם יזדקקו לכך, ישנם רבים להם זו הפעם הראשונה במשחקים האולימפיים, והרבה פעמים אתה לא יודע מה לעשות או למה לצפות, ואתה צריך מישהו, קפטן מבוגר יותר, שייתן לך את הכלים להתמודד".

בקיץ 2009, במקום להשתתף באליפות העולם, בחרת להגיע למכביה בתור ספורטאי יהודי ולהדליק את הלפיד.  

"במהלך השנים הייתי בכל כך הרבה אליפויות עולם, שהחלטתי שזה הזמן הנכון. תמיד ראיתי את עצמי כיהודי, ותמיד ראיתי את עצמי כשחיין טוב, אבל לא היה חיבור של שניהם יחד: שחיין יהודי. לכן זאת הייתה החוויה שבאמת חיברה את שניהם יחד בשבילי. בנוסף, גם קיבלתי הוקרה כששמי נוסף להיכל התהילה של הספורט היהודי. פגשתי גם את הנשיא, ראש העיר של ירושלים, כל זה היה מיוחד מאוד בשבילי. להיות באליפות העולם זה דבר גדול, אך מה שחוויתי כאן היה הרבה יותר גדול".

ליזאק עם גל נבו(צילום: דרור עינב)

ביוני האחרון היית אמור להגיע לישראל למחנה אימונים עם שחיינים יהודים אמריקאים, אך לבסוף התוכנית נדחתה.

"לני קרייזלברג ואני תיכננו את המחנה, שלא יצא לפועל מסיבות שונות. הוא התחלק לשניים. החלק הראשון והקטן יותר הוא החלק של האימון. אם את שואלת אותי, אפשר להתאמן בכל מקום. אבל החלק העיקרי הוא החלק התרבותי, לקחת ילדים יהודים ולהראות להם את ישראל ואילו דברים נהדרים היא מציעה. להתחבר לעובדה שאתה לא רק שחיין, ואתה לא רק יהודי, אלא אתה שילוב של שניהם: ספורטאי יהודי וגאה בשניהם. אנחנו מתכננים לקיים אותו בקיץ הבא. אנחנו בקשר עם אנשים בישראל כדי לכלול בתוכנית גם ילדים ישראלים. ואולי אפילו נגיע למכביה".

בתור מי שמסתובב ברחבי העולם ומלמד ילדים איך להיות שחיינים הטובים מצטיינים, איזו עצת זהב תוכל לתת לנבחרת השחייה הישראלית?

"כשספורטאים נוסעים לאולימפיאדה מופעל עליהם לחץ, וכשהם שם הלחץ לא מתפוגג. אני חושב שאתה צריך לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול ובאמת להיות מפוקס בעצמך. אל תדאג לגבי מה שאתה עושה. אתה כבר שם. התאמנת כדי להגיע לשם, ואתה ראוי לכך כמו כל אחד אחר".