שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא עוצר נשימה, אבל עשה את העבודה / טור
    טקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו לא הגיע לרמות של לונדון ובייג'ינג, אבל סיפק כמה רגעים פנטסטיים לצד פספוסים איומים (ג'יזל, אל תסתתרי שם, זו את!). בסופו של דבר אפשר לסלוח על הכל כששומעים שאזרבייג'ן בפורטוגזית זה אזרבייז'או. יאיר קטן מסכם את האירוע הפותח של האולימפיאדה

    "אתה גם מבין בדברים האלה, אירוויזיונים וכאלה", אמר לי עורך הלילה כשביקש ב-2.48 טור על טקס הפתיחה. אני אקח את זה כמחמאה. לא שאפשר להשוות בין האירוויזיון לטקס הפתיחה האולימפי. באירוע הראשון כבר לא חשוב, למרבה הצער, איך נשמעת המוזיקה, אלא רק למי יש גימיק גדול יותר של זקן-משבר פוליטי סוחט הצבעות-דיל עם מדינות אחרות. באולימפיאדה זה עדיין רק הספקטקל שמגיע לפני שהספורט מנצח. אבל גם פה, בעצם, יש תחרות רצינית, מאוד ברנז'אית – התחרות עם הטקסים הקודמים.

     

    בעיקרון, טקס הפתיחה של בייג'ינג היה הפקה כל כך גרנדיוזית, שלשים אותו מול טקסים אחרים זה כמו לכתוב תסריט בו סופרמן מתמודד מול נבחרת טאקוונדו לקשישות. אבל איש איש וטעמו. למשל, אני אישית יצאתי הרבה יותר נרגש מטקסי הפתיחה והסיום בלונדון, מפגני הומור ומוזיקה מדהימים.

     

    כך זה נראה. התמונות מטקס הפתיחה

    כך זה נראה. התמונות מטקס הפתיחה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הרחק מבייג'ינג. טקסהפתיחה של ריו (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
    הרחק מבייג'ינג. טקסהפתיחה של ריו(צילום: אורן אהרוני)

     

    וגם למארגנים של ריו היה מה למכור. בלי הרבה פירוטכניקה, עם כמה אלמנטים משעממים, אבל רגעים פנטסטיים כמו אלו בהם אנשי הפארקור זינקו מבניינים שהיו אשליה אופטית, ואחר כך טיפסו על קירות אמיתיים בקצב ותנועה משגעים.

     

    זה היה טקס יפה לעין, לא עוצר נשימה ומרגש במיוחד, אבל כזה שעשה את העבודה. היו שם צבעים חדים וחזקים, המון ריקודים, עיצוב תפאורה מדהים לפי המגבלות עם וידיאו ארט ומשחקי מצלמה. המארגנים היכו בכל הכוח במוטיב הסביבתי, ואחרי קטע מדכא להפליא של עשר דקות בהן עברנו מ"היי, תראו איך ברזיל הוקמה!" ל"היי, הרסנו את העולם וכולנו עומדים להיכחד!", הובהר כי כל ספורטאי במצעד ישתול זרע בקיר מיוחד שאחר כך יהפוך ליער. וגם היו פספוסים איומים.

     

    הסביבה קיבלה את מרכז הבמה בטקס (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    הסביבה קיבלה את מרכז הבמה בטקס(צילום: AFP)

     

    היו שניים כאלה. קודם כל המוזיקה. איך אפשר טקס פתיחה בברזיל בלי מוזיקה מרגשת וסוערת? אז היו שם כמה סגנונות, וכוכבים מבוגרים וצעירים, וניסיון לשלב את זה עם התסריט – אבל כולם סבלו מסאונד מחריד שנבע משתי סיבות. הראשונה – הסאונד היה מחריד. השנייה – יש משהו ברוב הסגנונות האלה שהמעמד העצום לא מחמיא לו. זה זורם, נינוח, לא כמו פול מקרטני שיכול להפגיז מול עשרות אלפי צופים. רוב המוזיקאים הלכו לאיבוד בג'ונגל הזה.

     

    הרגע השני היה שייך לג'יזל. הבטיחו לנו שהיא לוהקה במיוחד לגלם את הנערה מאיפנימה, בזמן שהשיר המונומנטלי ינוגן בחי ברקע, במין קטע משחק.

     

    הבמאי/כוריאוגרף כנראה האמין שהעובדה שאחת הנשים היפות בעולם תעמוד לרשותו תספיק ולא יהיה צריך לעשות איתה כלום. וכך, למי שפיספס, נראה הקטע. הנכד של ז'ובים ניגן בפסנתר את השיר ושר אותו, וג'יזל, לבושה בשמלה שהנערה מאיפנימה לא הייתה יכולה לממן ב-2016 משכורות, הלכה מצד אחד של הבמה לצד השני. וואו, פלאי אדריכלות התנועה. איפה התשואות?

     

    הלכה מצד לצד ו...זהו. ג'יזל (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
    הלכה מצד לצד ו...זהו. ג'יזל(צילום: אורן אהרוני)

     

    אלו היו 50 דקות מהנות, עם תחושה של פספוס. במהרה הן נעלמו ופינו את מקומן למצעד משלחות משונה, בו כל נבחרת נכנסה מלווה בחבר'ה שרכבו על אופניים שהביאו בהשאלה מ"המחסן של כאילו" ובילד עם עציץ. וכאן יש הנאה בפני עצמה. כמו, למשל, התהייה בנוגע לשאלה הנצחית – האם זו משלחת אנגולה, או שריו מארחת כנס רשג"דים? וגם הבאסה עבור הבחור שלא קיבל את הדגל במשלחת של שני ספורטאים. או הרגע הנוצץ – פיזית – של המצעד, כאשר נושא הדגל של טונגה, לוחם הטאקוונדו פיתה טאופאטופווה, החליט להבליט את עצמו מעל כולם כשהגיע נטול חולצה ומרוח בגלון של שמן. אבל כאן הטאץ' הברזילאי היה נהדר, כי מי יכול לא להתאהב במדינה שנקראת "אזרבייז'או"?

     

    3.40 שעות אחרי הפתיחה, בסיומו של חלק הנאומים, שלפו בברזיל את התותחים הכבדים – קייטנו ולוסו, ז'ילברטו ז'יל וקרנבל שלם של גוונים וריקודים. למרבה הצער, כאמור, זה קרה 3.40 שעות אחרי הפתיחה. אם זה היה קורה בחלק האמנותי, כולם היו מתעלפים. זה היה כבר כשהקהל והצופים הגיעו לגבול היצירתיות. הם רצו לדעת מי ידליק את הלפיד. והרגע הזה היה שווה ארבע שנים של המתנה לאולימפיאדה – כי האיש היה וונדרליי לימה, רץ המרתון שהפסיד זהב באתונה בגלל פסיכי שדחף אותו. לא צריך מיליוני דולרים כדי לגעת בלב. רק בחירה מדויקת.

     

    זכרונות מ"המחסן של כאילו". אריה מוסקונה (צילום: ענת מוסברג)
    זכרונות מ"המחסן של כאילו". אריה מוסקונה(צילום: ענת מוסברג)

     

    למרות שהצופים הקבועים ישוו באופן בלתי נמנע את הטקס לקודמיו, ויגיעו למסקנה שהוא באמת לא היה טוב באותה מידה, מדובר גם בצופים שבויים. הם מתים על התפאורה, הרגש, החיבור בין הספורט לתרבות, השיעורים הקצרים והשטחיים על ההיסטוריה של המארחת, והם תמיד ימצאו את עצמם נהנים, בין אם הם רוצים או לא. כמו באירוויזיון.

     

    דיווח מהחוף בריו

    דיווח מהחוף בריו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לוח תחרויות
    מדליות כחול לבן
    י"א חללי מינכן
    גיבורים אולימפיים
    צילום: getty images
    מפת הפארק
    המשחקים הפראלימפיים
    מומלצים