חבקו גם את המפסידים / טור

טיסת "אל על" ברצלונה-ת"א, 10.8.1992, הייתה אחת המשמעותיות בדברי ימי הספורט הישראלי. היא החזירה ארצה את המשלחת שעשתה היסטוריה ובראשה, כמובן, יעל ארד ואורן סמדג'ה, הישראלים הראשונים על פודיום אולימפי. סיבה למסיבה. אבל לא רק.

במושב הסמוך לי ישב הגולש עמית ענבר, מגדולי השייטים שלנו. ענבר פירגן כמובן למדליסטים - אבל כאב על כך שהוא עצמו סיים רק במקום השמיני. רבים וטובים היו מתחלפים עם הישגו, אבל כווינר הוא חש כישלון. גם אם כל חברי המשלחת אז, כמו זו הנוכחית, רצו ורוצים לנצח - אחוז ההצלחות אינו גדול. הרוב משקיעים לפחות ארבע שנות אימונים ותחרויות למען המטרה, שלא הושגה.

ירדן ג'רבי, אורי ששון, כמעט שגיא מוקי. שני הראשונים הגשימו את החלום האולימפי. אחרים, הרוב, נתנו הכל בשנות אימון מפרכות כדי להגיע להצגת הספורט הגדולה מכולן. כל אחד מגיב לאכזבה בצורה שונה, אך כולם נמצאים תחת רושם הכישלון האישי. אין מה לעשות, הכישלונות הם חלק מהמשחק.

באופן טבעי, גם אני כעיתונאי ספורט מחפש את ההצלחות (כאמרתו של אותו מאמן פוטבול: "בספורט הניצחון הוא לא הכל, הוא הדבר היחיד"), וביקורת מקצועית לא רק מותרת, היא חובה. אבל ברור שלא כולם יכולים לנצח. גם הנכשלים חלמו, עשו את המיטב, הגיעו הכי מוכנים ומסיבות שונות זה לא הלך. גם להם, כמי שייצגו את ישראל עם מוטיבציה גבוהה, מגיעה קבלת פנים חמה. לא רק למדליסטים, שממילא המדינה תעטוף אותם באהבה.

רק מעטים עומדים על הפודיום(צילום: אורן אהרוני)

הספורטאים האלה הם הכי טובים שיש לנו, הם נתנו והשקיעו כדי לייצג אותנו (וכידוע התגמול לספורטאים

אולימפיים מינורי מאוד בהשוואה לכדורגלנים ולכדורסלנים), ומגיעה גם להם האהדה והתמיכה בשובם ארצה. התייחסות לספורטאים שפחות מצליחים, לראות את הצד היפה שבהם ולא רק את זה שהפסיד בקרב, היא גם תולדה של תרבות ספורט. לא פעם שמעתי ציטוטים בנוסח "לפני שאתה כוכב ספורט, תהיה בן אדם טוב שתורם לחברה". בשמחת הניצחון ובתוגת ההפסד, תמיד צריך לזכור את ההתנסחות הערכית הזו.

באותה רוח, כדאי לחשוב איך לתת לכל הספורטאים שיחזרו מריו את התחושה לפיה כמו שהם עבורנו - אנחנו איתם. מי מכם שיכול ומוכן להגיע לקבל את פניהם בנתב"ג, שיעשה את זה. קבלת פנים כזו יכולה להזניק אותם בפעמים הבאות להצלחות.