יש מדליות, אבל... / טור
שתי המדליות איתן חזרה המשלחת הישראלית מריו הן הספק נאה, אבל אסור שיטשטשו בעיות רבות אחרות שבלטו לרעה באולימפיאדה וחייבות טיפול דחוף
המדליות
אני נוהג לחלק מועמדים למדליות אולימפיות לשתי קטגוריות עיקריות. ישנם "מועמדים רגילים" – ספורטאים הנמנים על הצמרת העולמית בענף שלהם ויכולים בהופעה נתונה ומוצלחת לזכות במדליה, וישנם ספורטאים שהמדליה ממש רשומה מעל לראשם וכעת הם צריכים לבוא ולקטוף אותה.
ספורטאים הנמנים על הקטגוריה השנייה הם כאלו שהציגו עליונות ברורה בענף במשך תקופה ארוכה של הקמפיין האולימפי ובמיוחד בסמוך למשחקים האולימפיים. הגולשת לי קורזיץ שזכתה בשתי אליפויות עולם רצופות חודשים ספורים לפני אולימפיאדת לונדון היא דוגמה לספורטאית שלפני ארבע שנים נמנתה על הקטגוריה השנייה.
במשלחת הנוכחית היו מספר מועמדים למדליה, אבל לא היו ספורטאים מהקטגוריה השנייה – כאלו שהמדליה ממש ביצבצה מעל לראשם. בהתחשב בכך, שתי מדליות הארד בהן זכו ירדן ג'רבי ואורי ששון הן בהחלט כמות מספקת.
צריך להתעכב על העובדה ששתי המדליות הישראליות הגיעו מענף הג'ודו. ג'ודו הוא באופן מובהק ענף של יום נתון. הסיכוי להפתיע בו גבוה יותר ביחס להרבה ענפים אחרים, אבל קיים גם הסיכוי לסיים את ההופעה האולימפית כבר בקרב הראשון בגלל רגע של חוסר ריכוז.
ההצלחה הגדולה של הג'ודו הישראלי היא בכך שהעמיד לאולימפיאדת ריו 5-4 ספורטאים שביום נתון יכולים להתמודד על מדליה. בענף רווי בהפתעות נעימות ופחות נעימות, מוטב להעמיד כמה שיותר ספורטאים בעלי פוטנציאל להצלחה ולא להתבסס על כוכב בודד שעלול לקרוס ברגע האמת. הסתברות פשוטה זה הכל.
הגמרים
מדליה, נוהגים להזכיר לנו ובצדק, איננה חזות הכול. מכיוון שמדליה מוענקת רק לשלושת הספורטאים הראשונים (או ארבעת הספורטאים הראשונים בחלק מהענפים), היא לפעמים תולדה של טעות או הצלחה מזערית לכאן או לכאן.
הרבה יותר הגיוני לשפוט הצלחה של מדינה צנועה בהישגים ספורטיביים כמו ישראל על ידי כמות הספורטאים שהגיעו למעמד גמר ו/או התברגו בשמינייה הראשונה. באולימפיאדה הנוכחית היו שבעה כאלו: אורי ששון, ירדן ג'רבי, שגיא מוקי, לינדה בולדר, מעיין דוידוביץ', חנה מיננקו ונבחרת ההתעמלות האמנותית.
גם באולימפיאדת לונדון שנתפסת בזכרון הקולקטיבי ככישלון חרוץ, היו שבעה ספורטאים ישראלים שסיימו בשמינייה הראשונה, ולמעשה מכיוון שאלכס שטילוב העפיל לשני גמרים (סיים 12 בקרב-רב ושישי בקרקע) – בלונדון הושגו יותר גמרים מאשר בריו ועם משלחת הרבה פחות גדולה. נקודה למחשבה ועוד הוכחה לכך שהמדליה היא לא חזות הכול.
מעוררי דאגה
בכל מאמר עם נימה מעט ביקורתית שפירסמתי במהלך האולימפיאדה האחרונה נתקלתי בחומה בצורה של תגובות בסגנון: "מי אתה שתדבר על הספורטאים האלה?", "הם נותנים הכול בשביל המדינה ואתה מעז לבקר אותם?", "שחית פעם בחיים שלך שאתה מדבר על שחיינים?", וכיו"ב.
מעניין, מעולם לא נתקלתי בתגובה בסגנון: "שיחקת פעם כדורגל מקצועני?", כלפי טור ביקורת על נבחרת הכדורגל הישראלית.
אינני אוהב את הגישה על פיה אסור לבקר ספורטאים אולימפיים. יש בגישה הזו אפילו זלזול מסוים כלפי הספורטאים עצמם – היא מתייחסת אליהם כאל ילדים קטנים ושבריריים ולא כאל ספורטאים מקצוענים ובוגרים כפי שהם באמת.
הבעיה איננה בביקורת עצמה אלא בסגנון. מוצאים ספורטאי לרוב מענף שנראה מוזר לצופה מהצד (טאקוונדו למשל...), כזה שהכישלון בו הוא מאוד מוחשי ויזואלית (ראיתם איזו בעיטה הוא חטף לראש?!) והופכים אותו למושא ללעג.
בכלל, הביקורות הפרטניות הללו, מעבר לוולגריות הנלווית אליהן, הן לרוב חסרות תועלת. הרבה יותר נכון לבחון לעומק את המערכות שמכשירות את הספורטאים הללו. כל עוד המערכת חולה היא תמשיך לייצר ספורטאים שאנחנו נשחט אחת לארבע שנים. שני ענפים בלטו בריו מעל לכל היתר בכישלון המערכתי: שייט ושחייה.
גם ההופעה המרשימה של מעיין דוידוביץ' שנאבקה על מדליה עד השיוט האחרון, לא יכולה לטשטש את המצב המדאיג אליו נקלע ענף השייט.
השייט הישראלי בלט בעבר בעיקר בזכותו יעילותו – השקעה במספר קטן של דגמים (השייטים הישראלים מתחרים רק במחצית מהדגמים המשתתפים באולימפיאדה) אבל בד בבד טיפוח ספורטאים הישגיים בכל אחד מהם.
לאולימפיאדה הנוכחית ישראל שלחה מראש שני צוותי מפרשיות נטולי ציפיות למדליות. נכון, גם באולימפיאדה הקודמת שני הצוותים הישראלים לא השיגו תוצאות מרשימות, אלא שאז היה מדובר בכישלון נקודתי באולימפיאדה, אחרי שורה של תוצאות טובות בתחרויות אחרות. הפעם הציפיות מראש היו ברצפה והתוצאות בהתאם.
אפשר להגיד עד מחר שתחום המפרשיות נמצא בתקופה של חילוף דורות, אבל פה בדיוק טמונה הבעיה. חילוף דורות לא אמור ליצור התרסקות כל כך חדה. ענף השייט הוא אולי המבורך ביותר בכישרונות בספורט הישראלי. האחריות של האיגוד היא לטפח לא רק את הספורטאים המובילים אלא גם את דור ההמשך וכך להימנע ממצב של ואקום.
השייט הישראלי יהיה חייב לעשות שיעורי בית לקראת טוקיו 2020. בידי האיגוד נמצא כעת דור מוכשר ביותר של ספורטאים צעירים בעיקר מתחום הגלישה. נוי דריהן הוכתרה כבר בגיל 15.5 לאלופת העולם עד גיל 19, יואב עומר זכה אף הוא באליפות העולם עד גיל 19, כפיר אזולאי הוכתר לאלוף העולם עד גיל 17 ואליהם מצטרפים עוד גולשות מוכשרות כמו קטי ספיצ'קוב, מאיה מוריס, שי בלנק, נוגה גלר ואחרות ואחרים. המבחן של האיגוד יהיה בטיפוח הדור הצעיר והמוכשר הזה לצד הגולשים הבוגרים והמוכחים.
בשחייה, הכישלון של הספורטאים צרם קודם כל ביחס לעצמם ולא ביחס ליריבים שלהם. בענף מדיד אפשר לראות בקלות האם ספורטאי מגיע לשיא שלו – ובריו כל נבחרת השחייה הייתה רחוקה מאוד מהשיא שלה. לראייה, אף שחיין ישראלי לא שבר שיא אישי.
התוצאות החלשות מעידות כי משהו בהכנת הספורטאים לאולימפיאדה לא עבד כשורה. השחיינים לא הגיעו לתחרות המטרה בשיא כושרם וזה מדאיג ומעורר שאלות.
אם היה מדובר בשחיין אחד, אפשר היה לייחס את זה ליום חלש, פציעה כזו או אחרת, או השד יודע מה, אבל כשנבחרת שלמה בת שבעה שחיינים נכשלת ברור שהכשל הוא גם ברמה המערכתית ולא רק ברמת הספורטאים עצמם. דרוש בדק בית בענף.
עמידה בציפיות
עוד נתון ששווה להתעכב עליו הוא כמות הספורטאים שלא עמדו בציפיות מהם. אינני מדבר על כאלו שמראש לא ציפו מהם לדבר וסיימו במקומות נמוכים, אלא כאלו שבאופן ברור לא עמדו בצפי המקצועי מהם, אם זה שבירת שיא אישי או התברגות בדירוג מסוים.
במשלחת הנוכחית לפי ספירתי היו 18 כאלו ועוד מספר מקרים גבוליים. במשלחת שהורכבה מ-47 ספורטאים, אבל בעצם מ-39 כשסופרים את נבחרת ההתעמלות, דואט השחייה האמנותית וצוותי המפרשיות כיחידות בודדות, מדובר בקרוב למחצית מהספורטאים שנכשלו, וזה לא מעט בכלל.
ההצלחות הנסתרות
לצד הצלחות שזכו להד תקשורתי רחב ובראשן כמובן המדליות של ג'רבי וששון, היו גם מספר הצלחות נאות אחרות שלא מתוגמלות במתכת סביב הצוואר. דוידוביץ', חנה מיננקו, שגיא מוקי ונבחרת ההתעמלות האמנותית רשמו הופעות מכובדות, אבל מהם הציפיות מראש היו גבוהות למדי.
ההצלחות הנסתרות הגיעו מספורטאים מהם לא ציפו לדבר. הן לא בהכרח תורגמו לתוצאות מהדהדות אבל בכל זאת ראויות לציון.
תענוג היה לראות את שלומי חיימי, בהופעה הישראלית הראשונה אי פעם באופני הרים, פורץ קדימה בכל הכוח ונאבק בתחילת המרוץ בחבורה המובילה. למרבה הצער שני פנצ'רים דירדרו אותו בסופו של דבר אל המקום ה-29, אבל החוצפה החיובית שלו בענף קשוח השאירה טעם טוב.
שחקן הבדמינטון מישה זילברמן אמנם הודח בשלב הבתים, אבל המשחק השני שלו בו ניצח את יוהאן טאן הבלגי היה קרב מרתק שהתעלה לרמה גבוהה וסיפק לא מעט רגעים מהנים למי שזכה לצפות בו. רון דרמון הפתיע לטובה עם מקום 26 מכובד בענף הטריאתלון המפרך והמורכב.
לפנייה לכתב/ת 
