על פלוץ ושכחה: סיפורה של מערכת העיכול

שמונה אחוזים מנפח הצואה הם חיידקים. בחלקים נרחבים של אסיה ושל אפריקה יש שיעורים נמוכים של טחורים משום שמחרבנים שם בכריעה. אלו רק שתיים מהעובדות שאפשר למצוא ב"תחושת בטן: הסיפור המדהים של מערכת העיכול", רב־מכר שעושה חיל בארץ כשם שעשה באירופה ובארה"ב. כתבה אותו ג'וליה אנדרס, מדענית גרמנייה באמצע שנות ה־20 לחייה, מומחית מתוקף השכלה וניסיון אישי. בילדותה לקתה אנדרס במספר מחלות של מערכת העיכול, למדה לטפל בהן בזכות ידע שצברה, ומשם והלאה התמסרה לצבירת ידע והמשיכה ללימודי רפואה.

את ספרה כתבה בשלושה חלקים: חלקו הראשון מוקדש לאנטומיה ולפיזיולוגיה של מערכת העיכול, מהפה ועד פי־הטבעת בתוספת אנליזת צואה מועילה; חלקו השני מוקדש למערכת העצבים האֶנטֶרית - זו שמפקחת על פעילותם של איברי העיכול (וגם נוגע בקשר הדו־סטרי שבין מערכת העיכול למצב המנטלי); וחלקו השלישי מוקדש למיקרואורגניזמים - אוכלוסיית החיידקים והטפילים שמרפדת את הדופן הפנימי של צינור העיכול, מחלל הפה ועד המעי הגס.

כריכת הספר "תחושת בטן"

ברור מדוע הספר מצליח. הוא ערב לחך וקל לעיכול - אם ללעוס מטאפורות מהתחום הרלוונטי - ועובר בקלות את שני המבחנים של ספרות המדע הפופולרי: הראשון הוא מבחן ההדיוטות, אלו שהספר חורש עבורם תלם להלך בו בשדות ידע חדשים. השני הוא זה של יודעי הח"ן, שבוחנים את המידע ואת הגשתו בעין ביקורתית ולעיתים קנאית. אלו קוראים כדי לתור אחר פגמים. ותמיד יש.

את מבחן ההדיוטות קל יותר לצלוח, ו"תחושת בטן" עובר בהצטיינות. הוא כתוב היטב, הוא מעניין, משעשע, ולעיתים ממש מצחיק (על עצירות, למשל, אנדרס כותבת: "למרות כל הכוח שהפעלתם, אינכם מקבלים הרבה יותר מ***"). יש בו גם איזו דיאלקטיקה בלתי צפויה, כאילו סקרנות הקורא ידועה לכותבת מראש והיא מציעה לו תשובות לשאלות שבדיעבד נדמות כאילו תמיד שכנו בו. הידע שאנדרס מוסרת - למשל על תסמונת המעי הרגיז, על הדרכים להקלה על צרבת או על פרוביוטיקה - רלוונטי ומועיל, וכשאין בו תועלת ישירה הוא מעניק את חדוות האנקדוטה. למשל: קימור הקיבה הימני קצר יותר מהשמאלי כדי שמים יקדימו לזלוג לאורכו וכך ייפרד תוכן נוזלי מתוכן מוצק. או: ייתכן קשר בין הליקובקטר פילורי - אותו חיידק שהתברר כגורם לכיבים בקיבה ובתריסריון - לבין סיכוי מוגבר לחלות בפרקינסון וסיכוי מופחת לחלות באסתמה. או: האי־סבילות השכיחה בגרמניה היא לפרוקטוז דווקא, ולא ללקטוז. דברים כאלה.

את מבחן יודעי הח"ן אנדרס עוברת עם הערת אזהרה. כמו בהרבה ספרי מדע פופולרי, לעיתים השערות זניחות מקבלות איזו סמכותיות מוגזמת, ודברים שמוטלים בספק נעטפים בוודאוּת. כך למשל, תיאוריות שוליים טריות על היחס שבין מערכת העיכול לדפוסי התנהגות ואישיוּת נמסרות כמרכזיות, וידע שעודנו מוטל בספק על האורגניזמים השוכנים במעי מוצג כעובדה מוגמרת. אפשר להבין את זה. תיאוריות חדשות נוטות להבהיק, ומפתה לקדם אותן לחזית. כך או כך, כשמסריהּ מתקרבים לתחום המסוכן של הנחיות בריאותיות או רעיונות בעלי יישומים, אנדרס זהירה ושקולה, ובכלל, יש לה חוש מידה: היא לא מאביסה את הקורא ולא מרעיבה אותו, גם לא מגזימה עם התיבול. הספר משעשע אבל לא חנפני. קליל אבל לא קל דעת. חף משלשול מילולי אבל לא סובל מעצירות. תפקוד מעיים תקין.

ובכל זאת, על תכסיס ממזרי אחד כדאי להעיר: לאורך הספר, כהצדקה לכתיבתו וכהזמנה לקריאתו, אנדרס מדגישה את עמדת האנדרדוג של מערכת העיכול שהיא מבססת כבר במבוא, כאילו מערכת העיכול היא בשולי העניין הציבורי והמדעי, זנוחה, משתרכת מאחורי מערכות פופולריות יותר כמו מערכת העצבים או מערכת הלב וכלי הדם. זה לא נכון. מערכת העיכול היא מהחביבות על בני דורנו, ואם כבר - היא זוכה ליחס אובססיבי. תזונה, היום, מגדירה זהות ביעילות מגוחכת, וטבעונות היא דוגמה מאלפת לכך; אפילו המיניות לא התייצבה באופן יומרני כל כך בשיח הזהויות. לכל אדם יש דעה משלו על גלוטן, לקטוז ופרוביוטיקה, ומעטים אלה שלא יודעים לתת דין וחשבון על חוסן קיבתם. האמירה שאת מערכת העיכול יש להביא לחזית שקולה להצעה להעניק מעט תשומת לב למייקל פלפס. אף שאנדרס מנסה לצייר תמונה אחרת, האמת היא שהספר שלה, מוצלח ככל שיהיה ובהחלט מומלץ, רוכב על גל של עניין מנופח במערכת שמקבלת תשומת לב חסרת תקדים.

"תחושת בטן: הסיפור המדהים של מערכת העיכול" // ג'וליה אנדרס - מאנגלית: יכין אונא - כנרת־זמורה־ביתן - 302 עמודים

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".