מסביב לעולם הפנימי של אמן ב-429 יום
יותם אלגי ספר 429 ימי עבודה על התערוכה החדשה שלו, שעוסקת בניכור אורבני ובבדידות: "יצאתי למסע בסלון הבית", הוא נזכר בראיון
"לא כל חלל התאים לי, היות שהתערוכה מדברת על הניכור האורבני, הניכור האנושי, ניכור שאנחנו אחראיים לו כחברה". מיקום העבודות בחלל מייצר מסלול התקדמות המנסה להבליט את התחושה המדוברת והמוכרת. היצירות בתחילת המסלול מציגות שלל דמויות שנושרות לאט לאט מהציורים הבאים עד שלבסוף הצופה נשאר מול יצירות המציגות דמות בודדה, יחידה. שכבות הצבע מידלדלות, והצבעים הכהים מתבהרים ומוסיפים לתחושת המסע הפנימי. "היה רצון לייצר תחושה של ניקיון מסוים, הבלטה של התהליך הפנימי שעבר עליי - ספק מעלים את עצמי, ספק מתחיל דרך חדשה. לא הרגשתי שנכון להציג תוכן כזה בגלריות לבנות. חוץ מזה, ריבוי החלונות שיש במבנה הזכיר לי מאוד את הבית שלי, מה שנותן ממד נוסף של חוויה בשבילי כאמן".
העיסוק האמנותי התחיל מחומרי ילדותו בדימונה. לאחר כמה שיעורי ציור החליט לשנות כיוון ולפנות לבמה. אלגי הנער למד ריקוד והצטרף ללהקת הכושים העבריים. "קראו ללהקה דומינו, והיה כיף גדול", הוא נזכר. "זה בעיקר הפך אותי ליותר סובלני. אחי עדיין עובד איתם כגיטריסט, ואחותי הייתה המנהלת של בית הספר שלהם, כך שגם האחיינים שלי חשופים לקהילה הזאת, מה שמייצר להם אנגלית מצוינת במבטא מעניין".
אלגי מתפרנס מהפקת אירועים בבקרים, ואת הלילות הוא מייחד לציור. "בין שתי התערוכות היה לי מעצור גדול מאוד", הוא מספר. "רוב הזמן הושקע בהפקות, עד הרגע שהחלטתי שאני צריך להתמודד עם הדבר הזה. בדיוק עברתי דירה, והדבר הראשון שעשיתי היה לקנות קנבס גדול ולהניח אותו במרכז הסלון. כך הבהרתי לעצמי מה יותר חשוב לי בחיים". ההשראה המרכזית ביצירתו היא המוזיקה. "מוזיקה ערבית", הוא מדייק בדבריו. "סבתא שלי הייתה זמרת בטוניס, והתקליט שלה מתנגן לי בקביעות בפטיפון. משהו במוזיקה הערבית, של אום כולתום למשל, נותן לי לנדוד לתוך היצירה".
ההנאה מהנדודים אולי מספקת הסבר למשיכות המכחול הארוכות שמופיעות בציוריו. אלגי אינו מתרשם מההשערה. "אני די גבוה והידיים שלי ארוכות, אז אני אוהב להתפרס לכל אורך הקנבסים", הוא מגלה. התערוכה הזאת עדיין לא הסתיימה, אבל אלגי כבר מכריז שהוא מתכונן ליצירה הבאה שלו. "השלב הבא הוא להיות אבא", הוא אומר. "לעצור רגע ולהתקדם הלאה. אני לא בן אדם של סקיצות - כשזה יבוא זה יבוא".
הכתבה התפרסמה במקומון "ידיעות תל אביב"
לפנייה לכתב/ת 
