שתף קטע נבחר

יש מקום לכולם: למה כדאי לייבא אתלטים זרים

הרעיון שמעורר רתיעה בקרב רבים, יכול לשדרג את הספורט הישראלי ואת הספורטאים המקומיים. המפתח: התמקדות בהבאת כישרונות צעירים. אבינעם פורת מנסה לשכנע אתכם

בעשור הקודם, החליטה מחלקת האתלטיקה של מכבי ת"א לנסות ולייבא רצי נוער מצטיינים מקניה. לצורך כך, נוצר קשר עם אחד המאמנים הלאומיים לשעבר של המדינה שופעת הכישרונות בריצות הארוכות, והוא, מצדו, כבר החל לאתר את המועמדים. המגמה הייתה להביא אותם בגיל העשרה ולאזרחם, תוך התניה שיעשו שירות צבאי בצה"ל. המאמן הקנייתי הסכים גם לתנאי הזה.

 

איכשהו, בגלל בעיות ארגוניות הקשורות במועדון, וגם מספר תגובות לא-אוהדות, מכבי ת"א ירדה מהנושא. עד עתה, היא לא חזרה אליו.

 

השיאן האירופי הוא בכלל ניגרי. אביקוולו (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
השיאן האירופי הוא בכלל ניגרי. אביקוולו(צילום: gettyimages)

 

לפני שבוע הכריז מנכ"ל הוועד האולימפי, גילי לוסטיג בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי אחת המסקנות מאולימפיאדת ריו אמורה להיות העלאה לדיון את האפשרות לאזרח ספורטאים ממדינות אחרות. הוא כמובן אמר, בצדק רב, כי הקדימות תהיה לחיפוש אחרי ספורטאים יהודיים מצטיינים, אבל אינו פוסל גם סוג אחר של ספורטאי עילית. ניתן להבין כי מדובר באזרוח מספר ספורטאים לא יהודיים, ולא רק מהסוג של חנה מיננקו, דונלד סנפורד ולורנה צ'מטאי שנישאו לאזרחי ישראל.

 

לוסטיג הוסיף, כי אזרוח ספורטאים הוא "המשחק העולמי כיום". עד כמה הוא צודק, ראינו בריו ולא בפעם הראשונה, כאשר עשרות מתאזרחים במגוון ענפים דאגו שההמנונים של מדינותיהן החדשות יושמעו.

 

הכרזה מעניינת. לוסטיג (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
הכרזה מעניינת. לוסטיג(צילום: אורן אהרוני)

 

מאחר ואנחנו לא חיים בחלל ריק, וברור שחלק מהציבור לא ממש מתחבר לאפשרות שמתאזרחים לצורך ספורט בלבד ייצגו אותו, ואפילו יביאו מדליות, הדוגמא ההיא של ניסיון מחלקת האתלטיקה במכבי ת"א צריכה להיות המודל. ייבוא של אתלטים שיגדלו כאן, לא "אתלטים מוכנים" כמו הבוגרים הבכירים. בישראל קיים כבר מועדון של בני פליטים ומהגרי עבודה, הפועל הסמטה דרום ת"א, והוא זוכה לאהדה רבה בין אוהדי האתלטיקה. ספורטיבית, אבל עוד יותר מכך, ערכית.

 

אישית, כמי שמכסה עשרות שנים את תחום האתלטיקה, אני תומך מאוד ברעיון. אם נדידת העמים היא אחת המגמות העיקריות באתלטיקה העולמית כיום, מדוע שלא נהיה חלק ממנה?

 

אני יודע שלא מעטים מכם מתקשים לעכל את הרעיון, וכדי להורידו מהפרק, מוכנים גם לוותר על סיכוי להתקדם בתחום הספורט. מותר גם לחשוב אחרת, בהחלט זכותכם וזו אפילו לא גזענות, אלא פשוט פנאטיות מוגזמת. אני כאן כדי לשכנע אתכם צעד אחר צעד. למתנגדים אני ממליץ לשתות כוס מים קרים, להירגע ולעקוב אחרי הדברים. אולי בסופם תחשבו אחרת.

 

קודם כל, שאלה למתנגדים בהנחה שאתם אוהדי קבוצות כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדוריד ועוד כמה ענפים, שבהם קיימת כמות גדולה של זרים. האם בגלל זה אתם אוהדים פחות את הקבוצות שלכם? מדוע בכל נבחרת כדורסל שלנו יש מתאזרח? גם בכדורגל היה לנו מתאזרח, רוברטו קולאוטי שנישא לישראלית. כשמכבי ת"א בכדורסל עם שישה זרים זוכה בגביע אירופה, זה שונה מזכייה במדליה באליפות אירופה באתלטיקה?

 

פעמיים אלוף אירופה, למרות שלא נולד בישראל. אברבוך (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
פעמיים אלוף אירופה, למרות שלא נולד בישראל. אברבוך(צילום: אורן אהרוני)

 

בשעה שהשיאן האירופאי ב-100 מ' הוא בכלל ניגרי (פרנסיס אוביקוולו) וקנייתים מחזיקים בשיאי אסיה, נשאלת השאלה איפה הגבול? או יותר נכון, מה הבעיה?

נוהגים אצלנו לעתים לגחך על בחריין שרוכשת ספורטאים במטרה להשיג מדליות, בדיוק כמו קטאר וכמו טורקיה.

 

מה ששוכחים הוא שנחיתת הזרים הללו הביאה לגידול משמעותי במספר האתלטים המקומיים. סתם דוגמאות: בחריין שיגרה לצמרת בחרייני מקומי, עלי חאמיס, שהדהים בריו כשסיים שישי בגמר ה-400 מ', 44.36 שניות! קטאר גידלה את מוטאז ברשים, בעל התוצאה השנייה בכל הזמנים בקפיצה לגובה, 2.43 מ'. גם בטורקיה גדלה פריחת הכוכבים המקומיים בזכות הייבוא.

 

שיהיה ברור: אני לא בעד העלאת אתלטים ללא הבחנה. קשה להאמין שמישהו פה יסכים לחקות את הטירוף הטורקי, הבאת 10 זרים שאחד מהם, הקובני לשעבר יסמאני קופלו, זכה במדליית הארד האולימפית ב-400 מ' משוכות.

 

מקום חמישי בריו. מיננקו (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
מקום חמישי בריו. מיננקו(צילום: אורן אהרוני)

 

אני יודע, יהיו רבים שישאלו מה עם הצברים? האם הם לא ייפגעו מכך? להיפך. קודם כל, עם כל האהבה לאחיי הישראלים, אף אחד מהם עוד לא זכה במדליה באליפות העולם או אירופה. במדליות באליפות העולם זכו אלכס אברבוך וחנה מיננקו, באליפות אירופה, אברבוך עם פעמיים זהב, ודונלד סנפורד עם מדליית ארד. הצברית שהגיעה הכי רחוק אסתר רוט-שחמורוב

 המוגדרת בכישרונה כאקסמפלר נדיר של כישרון הגדל באתלטיקה הישראלית פעם ב-100 שנה. רוט שחמורוב אכן הייתה הראשונה להגיע לגמר אולימפי ב-100 מ' משוכות ב-1976. הרבה אחריה, קופץ המשולשת רוגל נחום עם מקום 11 בגמר אליפות העולם באצטדיון ופעמיים גמר באליפות העולם באולמות והקופצת לגובה דניאל פרנקל במקום הרביעי באליפות אירופה לאולמות. פציעתה של פרנקל בעלת הפוטנציאל הייחודי היא לא רק טרגדיה ספורטיבית עבורה, אלא עבור כל האתלטיקה הישראלית שהייתה יכולה לזכות בכמה נקודות אור.

 

לא ברור אם זו בעיה של גנים או לא, אבל סדר גודל כישוריו של אתלט צבר הוא נושא לדיון בפני עצמו. כדי להחזיר גאווה למהססים להסכים להצעה, אגיד רק שאברבוך, קונסטנטין מטוסביץ' (חמישי באולימפיאדת סידני בקפיצה לגובה) ומיננקו התקדמו בתוצאותיהם בהדרכת מאמנים ישראלים, אלכס מרמן ו-ואלרי קוגן בארץ. האם זו לא סיבה לגאווה?

 

שוב, לא הכל צריך להיעשות בבום גדול ומסחרר. אפשר גם גרסת לייט. בואו נתחיל מייבוא נוער, וכמובן עלייה של יהודים או בני משפחותיהם: הציונות במיטבה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים