איגלז אוף דת' מטאל: תל אביב הכי בטוחה בשבילם

בקבוק הטובי 60 בידו של ג'סי יוז היה רמז לעתיד לבוא. סולן איגלז אוף דת' מטאל עלה על במת מועדון הבארבי אמש (ב') מתודלק ומוכן להתמודד בפעם השנייה בתולדותיו עם הקהל הישראלי - קהל שהוא כבר מכיר ומוקיר, אפילו אוהב קצת - אם להאמין לו. והוא לגמרי לא חסך בתחמושת חיה: להיטים מוכרים, תלבושות מתחלפות, וידויים מביכים ומטיפנות נוצרית. אתם יודעים, כל הדברים שהופכים את EODM לעוף נכחד בתחומה (הנכחד לא פחות). 

"זה כמו לשתות בנזין", מתאר הרדנק המשופם את חווית צריכת משקה האימים שלימד את תל אביב לעוף בקיץ 2013, רגע לפני שהוא מספר על תחושת הריחוף שתלווה גם אותו במשך ערב שלם. "נינג'ה אדום שיער", הוא מגדיר את עצמו כרגע, מספר על "אנרגיות הרוקנ'רול" שהתמלא בהן מאחורי הקלעים, על כמה טוב לחזור וכמה הוא "מרגיש כאן בטוח".

ג'סי יוז ואיגלז אוף דת' מטאל בבארבי (צילומים: אבי מועלם)

כן, אחרי חוויה מזעזעת כמו זו שחוו הוא וחבריו במועדון הבטקלאן בפריז, לפני לא יותר מעשרה חודשים, ישראל נראית פתאום כמו חוף מבטחים שמור כהלכה. אי בודד מלא קהל אוהב שגורם לו להרגיש בבית - שוב, בהנחה שאתם מאמינים לו (וברמת שיכרות כזו – אין סיבה שלא).

"זו הייתה שנה מוזרה", אומר יוז בין קללה אחת לאחרת, ממלא את החלל שבין "I Only Want You" הפותח, "Reverend" העוקב ו"Complexity". "ולא אכזבתם אותנו", הוא משלים. במשך ערב שלם מעביר את באי הבארבי שיעור באסקפיזם, טירוף ושליטה קהל.

(צילום: אבי מועלם)

איגלז אוף דת' מטאל היא לא להקה שצריך להכיר את קטלוג היצירה המלא שלה כדי ליהנות ממנה בהופעה. במהותה היא נמנית עם ההרכבים הבודדים שעוד עושים רוקנ'רול לגיטימי ועם זאת קומוניקטיבי מספיק, שיסחוף אחריו גם קהל שהגיע אליו על בסיס פה, אוזן והייפ בלבד.

יוז עצמו הוא דינוזאור, זן נכחד של פרונטמנים גדולים, שמלהיבים את הקהל הגברי ובו בעת מרסקים לבבות קהל נשי. הוא סליזי, מקועקע, גס, מקסים וחלקלק, ובעיקר נוטף כמויות גדולות של כריזמה (ושמן לשיער), שגורמות אפילו לביישניות שבבנות להצטרף אליו על הבמה לקראת סוף הערב.

(צילום: אבי מועלם)

"אני אוהב את הארץ הזו, אני אוהב כל דבר שקשור אליה, אני מאמין בכם ואני גאה להיות כאן", הוא פורץ בהשתפכות מונעת אלכוהול, כמו משלים את ה"פאק יו" שאיחל לרוג'ר ווטרס על אותה במה בקיץ שעבר. מיד אחר כך הוא מודה ש"Wanna Be In L.A", הבא מיד אחר כך, כרגע קצת חוטא לאמת. בהמשך יוסיף לשיר, לפזז, להביך את חבריו ללהקה ולהקסים מועדון לא מלא לחלוטין אך עם נוכחות יפה.

וזו, למעשה, הגדולה האמתית והדי נדירה של איגלז אוף דת' מטאל. בראיון ל-ynet לפני שנה, דיבר יוז על העדרם של כוכבי רוק גדולים ממפת המוזיקה העולמית היום, אלו שהיוו פעם מופת לאקסצנטריות בימתית והיום נעלמים בין ים סולנים אפורים וגנריים. כבר לא עושים אותם כאלה, צבעוניים קלישאתיים וכיפיים, הוא אמר במילותיו, והוא צדק לחלוטין.

נכון, הסט-ליסט לא מושלם וחושף את הפגמים ביצירתה של EODM: שלל שירים שמזכירים אחד את השני, יותר מדי פילרים שגורמים לקהל לנוע בחוסר נוחות, תחושה של שואו מטורלל שבא לרוב על חשבון ערך מוזיקלי. אבל לפעמים כל מה שצריך זה מנהיג אחד שיודע לסחוב ערב שלם על גבו, ועובד לפי מה שהוגדר על ידי קול בקהל כ"אנציקלופדיה לרוקנ'רול".

(צילום: אבי מועלם)

כן, זה קלישאתי, דבילי, לפעמים קריקטורי. אבל אם תנערו לרגע את הציניות ואובר התחכום שלעתים מאפיין חובבי מוזיקה אניני טעם, קשה להתכחש לעובדה שאיגלז מספקים בלייב את הסחורה כפי שמעטים בזמנם יכולים.

בסופו של דבר איגלז אוף דת' מטאל לא תשנה את העולם. 15 דקות התהילה (המפוקפקות והלא בהכרח רצויות) שלה היו בליל ה-13 בנובמבר האחרון, כשאנשי דאעש טבחו בקהל שבא לראותם כמו בברווזים במטווח. במובן מסוים זה כמעט אירוני, שדווקא אחד מאחרוני הרכבי הרוק האמיתיים - אתם יודעים, ז'אנר בסך הכל נטול מודעות שחוגג את החיים על קשת הרגשות שבהם - זכה לחוות חוויה שכזו. ויש שיגידו, וכותב שורות אלה נמנה עמם, שהיה משהו עצור הפעם בהופעה של יוז ושות', קצת פחות פרוע ונטול עכבות. יכול להיות, ובאותה מידה יתכן בהחלט שזו לא יותר מהשלכה אישית.

אבל כ-700 באי ההופעה אמש לא הרגישו שעל במה לפניהם עומדת להקה מפוכחת, מצולקת ושבורה. איגלז אוף דת' מטאל ממשיכים להופיע גם היום בשיא הכוח והחשק, לא נותנים לשנה המוזרה שעברו להותיר עליהם אותותיה ובסופו של ערב מודים לקהל צווח שמולה על שעזר לה לשמור על שפיותיה בימים מטורללים אלה. מצחיק לחשוב שדווקא דיסטורשן חורק, גיטרות מייללות, שלייקעס, קעקועים, צווחת נשים ושלושה-ארבעה אקורדים הם, עבור עיר, מדינה, להקה ועולם שלם - סממן כמעט בודד לשפיות.