יוסי מזרחי: "עצוב לי מה שנהיה מבית"ר"

ואולי דווקא בגלל זה, במהלך שיחה פתוחה, קולחת וללא התחמקות, רק שאלה אחת הורידה ליוסי מזרחי את החיוך מהפנים.

"כשריבלין היה יו"ר, הוא היה אומר: 'הנה האינטליגנט'. מזרחי(צילום: אוהד צויגנברג)

אתה מעשן היום פחות?

"לא רוצה לדבר על זה. רק בזה מתרכזים בי, נפגעתי מזה. עשו עליי חיקויים וזה פוגע. יש גבול. אני הרבה יותר מרק יוסי המעשן".

ואולי בעצם אנחנו לא ממש מכירים את יוסי מזרחי. הרי הדמות הציבורית שמוכרת לנו מיוסי מזרחי עולה לראש מסוף משחק, לא משנה מה התוצאה. הולך זעוף לעמדת הראיונות, כאילו לא רוצה להיות כאן. לכן, כשהגענו לביתו המשקיף על אצטדיון טדי, והוא קיבל אותנו בחיוך רחב ובשיחה ארוכה – הייתה זו הפתעה.

"אני טיפוס שונה. תמיד הייתי כזה. כשרובי ריבלין היה יו"ר בית"ר הייתי נכנס לחדר שלו והוא היה אומר 'הו, הנה האינטליגנט שלי'. אהבתי דברים שאחרים לא אהבו. למדתי לתואר בזמן שכולם רק ישנו והתאמנו. שמעתי שירי ארץ ישראל".

בקדנציה בבני יהודה. "אברמוב עדיין לא התקשר"(צילום: ראובן שוורץ)

אז מה עושה יוסי מזרחי בזמן הפנוי שלו?

"משפחה, ילדים וסירים. בישול זה תרפיה עבורי. התחלתי בזה אחרי הבלאגן עם גד זאבי ב־2001 בבית"ר וגיליתי שיש לי טאץ'. מזכיר לי מאוד את הכדורגל".

מה, אנשים מטומטמים?

בגיל 63, כשהוא מנסה שוב להציל את הפועל ירושלים המקרטעת כלכלית, הפעם בליגה הלאומית, מזרחי הוא המאמן הפעיל הוותיק בישראל. וספק אם יש עוד מישהו שחווה את הכדורגל שלנו לעומקו כמוהו – למעלה, למטה, מהלוזונים ועד הגולדהארים, מקרבות אליפות ועד מאבקי הישרדות. יוסי מזרחי הוא מעורב ירושלמי של הכדורגל הישראלי.

"היום אם אתה רוצה להיות מאמן, קודם כל תעבור קורס בתקשורת והתנהגות עם בעלי בית. יותר חשוב מלהבין 4־3־3 או 4־4־2. אצלי זו תמיד הייתה בעיה. אני אנטיתזה לתקשורת. מעולם לא הרמתי טלפון לעיתונאי. בכלל, נמאס לי מכל הראיונות והשאלות שחוזרות על עצמן".

מפרגן. הנשיא ריבלין(צילום: יואב דודקביץ' )

למה אתה לא מחובר לתקשורת?

"זה באופי שלי. אבל גם כי אני מירושלים. שתבין, כשאימנתי בהצלחה ארבע עונות בהפועל ירושלים וסיימתי שם, לא קיבלתי אחרי זה כלום. דממה. אין הצעות. 'מה, אנשים מטומטמים? לא רואים מה עשיתי?', אמרתי לעצמי. במקרה אבי לוזון, אחרי שכל המאמנים חתמו כבר, לקח אותי למכבי פ"ת. הייתי שם שנתיים, במרכז. סיימתי ובום – תשע הצעות! זכיתי עם בית"ר באליפות אחרי תשע שנים בהפרש עצום. אף אחד, גם לא בעיתון שלך, לא בחר בי למאמן העונה. אבל כשאוסקר גרסיה זכה במכבי ת"א אחרי 10 שנים, עשו אותו אלוהים".

איך זה שאתה שוב בלאומית?

"אני אדם מציאותי. בעונה שעברה שבעה־שמונה מאמנים קפצו מהלאומית לליגת העל, ואתה מבין שמשהו משתנה. אחרי נתניה נשארתי 11 חודשים בלי שאף אחד התקשר אליי. היום הבוסים לא רוצים מאמן שיש להם יראת כבוד אליו. הם אומרים 'בוא ניקח צעירים וגם לנו יהיה מה להגיד בקטע המקצועי'".

בבני־יהודה ניסית להישאר?

"ישבתי עם ברק אברמוב, אמר שייתן לי תשובה תוך 10 ימים. עדיין לא התקשר. זכותו".

בימיו על הקווים בבית"ר. "לא בחרו בי כמאמן העונה"(צילום: אלי אלגרט)

אולי זה בגלל שהיום בוסים מתחברים לכל מי שבא עם טקטיקות ושיטות משחק משוכללות?

"אנשים לא יודעים מי זה יוסי מזרחי. מה שאני עשיתי כאן, עשו 10 שנים אחריי. בהתחלה שלי בבית"ר ב־94' שיחקתי בשיטת שלושה בלמים, כשעוד לא ידעו מה זה. כשאנשים לא ידעו מה זה אירופה, הייתי נוסע לעמק האלה. הייתה שם צלחת לוויין, והיינו רואים ליגה ספרדית וגביע האלופות. הייתי מביא להם מעורב ירושלמי ובתמורה ראיתי משחקים".

איך בכלל עובד תהליך מינוי מאמנים בארץ?

"קח דוגמה: הייתי עוזר מאמן של גרנט בנבחרת. הייתי במשחק של בית"ר בטדי ופתאום מצלצל אליי חיים רביבו, שאני מאמן שלו בנבחרת. 'אתה חייב לבוא להציל את אשדוד', הוא אומר. אני עונה לו שאני לא יכול, שאני בנבחרת. 'אל תדאג, אסדר לך שתוכל גם וגם'. והוא באמת סידר. ומשם התחיל הפרק הארוך עם אשדוד".

ותגיד, מה בדיוק קרה בבית"ר שפוטרת ממנה אחרי האליפות?

"היה לנו שחקן בשם פבריס פרננדז שהיה מקושר לגאידמק ולבת שלו. הוא לא ספר אותי, הרביץ לרופא. העפתי אותו מהקבוצה. ארקדי התחנן שאחזיר אותו, אבל ידעתי שהוא יהרוס לי אליפות. העפתי אותו בידיעה שבגלל זה לא אמשיך. באותו יום שהיינו אמורים לקחת אליפות, קורא לי גאידמק לחדר ואומר: ‘אתה מאמן חלש מאוד. גם אני הייתי לוקח אליפות ככה’. עניתי: ‘ואם הייתי משאיר את פבריס הייתי מאמן חזק מאוד, נכון?’. שתק. שם פוטרתי. אחר כך בשיא החוצפה הוא הרים לי ידיים בחגיגות בגן סאקר".

לא ספר אותי. פבריס פרננדז(צילום: אלי אלגרט)

איך פיספסתי קריירה בחו"ל

אנשים מחוץ לירושלים שוכחים בקלות יתרה מדי את העובדה שהיה אחד מסמלי העיר והקבוצה הבית"רית שייצגה את עלייתה לגדולה.

מה הזיכרון הכי חזק שלך מאז?

(צוחק בחיוך רחב) "גמר גביע 76', זוכים בגביע היסטורי, מגיעים לעיר ופתאום אלפים על האוטובוס ואתה בסכנת חיים. אז מבריחים אותנו עם משמר הגבול למגרש הרוסים. ואז, אחרי 120 דקות וזכייה בגביע – אתה רץ 5 ק"מ, כי אין מוניות ואין כלום, עד לבית שלי בקטמון, מנסה לברוח מההמון".

יש לך משהו שפיספסת בקריירה?

"פיספסתי חו"ל. הייתה לי הצעה מליברפול הגדולה. שיחקתי עם הנבחרת בסקוטלנד ונתתי הצגה. אמנם הפסדנו 3:1, אבל בעיתונים שם קיבלתי ציון 10. רובי ריבלין קרא אליי ואמר לי 'שב, אני לא רוצה שתעמוד, למה תכף תיפול'. ואז הגיע הטלפון מההנהלה של ליברפול שרצתה אותי לחודש, אבל בבית"ר לא נתנו לי ללכת".

"לא זז ימין ולא שמאל". מלמיליאן(צילום: אלי אלגרט)

למה אורי מלמיליאן כבר לא בכדורגל?

"כי אין לו את האופי של מה שדיברנו מקודם. הוא לא זז לא ימין ולא שמאל. הוא לא מתאים לעולם הכדורגל של 2016".

ידעתם אז שאתם בעצם חלק ממהפכה תרבותית בישראל?

"אני גדלתי כבית"רי, הייתי לובש את המדים של התנועה כדי להיכנס חינם למשחקים כילד. בית"ר הייתה מייצגת את המקופחים. זו הייתה הקבוצה של הדפוקים אל מול

 מפלגת השלטון".

עצוב לך מה שנהיה בבית"ר?

"עצוב כי זו לא אותה בית"ר. פעם בית"ר הייתה משפחה אחת גדולה. היו את הרוכלים, את הבסטיונרים ואת הפרופסורים, כולם יחד. היא הייתה מייצגת משהו אחר. כל עניין הגזענות הבריח הרבה מאוד אנשים. קומץ השתלט על הקבוצה".

פעם לא הייתה שנאה לאחר?

"הייתה שנאה לאדומים, שנאה לממסד. אבל לא שנאה גזענית. אבל כנראה שכל מה שקרה מאז, הפך את ישראל למדינה גזענית".

איפה אתה היום במפה הפוליטית?

"אני ימין מפוכח. לא היה אכפת לי להחזיר גם את ירושלים המערבית אם זה היה מביא שלום אמת לדורות. אבל אתה רואה מסביב שאין תקווה, זה הדבר הכי גרוע".