כולנו מהגרים, גם בעברית
האמנית מיכל נחמני חיה כבר עשרות שנים בניו יורק, אבל כמו כולנו היא עדיין מהגרת באמריקה. התערוכה החדשה שלה מספרת על זה
בתערוכה הקרובהמתמקדת נחמני במפגש שלה עם הלוואר איסט סייד. ״לפני שנים רבות, כשרק הגעתי לעיר, האיזור האהוב עלי היה הלוואר איסט. אהבתי לראות את מגוון האנשים הצבעוני, אהבתי לקנות פיצוחים אצל הישראלי, לטעום את החמוצים, ופשוט לצעוד ברחובות״. נחמני מספרת שבאותם ימים מצאה באחד מסיוריה הקבועים תקליטים ישראליים משנות השישים, והיתה מוקסמת מהחיבורים, המראות והטעמים.
באותן שנים היא לא הגדירה את עצמה כאמנית. היא עבדה בקונסוליה המקומית עוד כשנתניהו היה שגריר באו״ם, היא לימדה עברית ואחרי בליינד דייט קצר, עם קילומטראז’ של חודשיים וחצי בזוגיות, נישאה לבעלה. אחרי הנישואים הגיעו הילדים, ואיתם המירוץ לפרנסה וחינוך וטיפול והחיים עצמם. ״החיים עשו את שלהם, הילדים גדלו, למדו באוניברסיטאות טובות, ממש סיפור לדוגמא של מהגרים, ואחרי שעזבו את הבית, אמרתי להם שלא ידאגו, אני כבר אדאג להמציא את עצמי מחדש״.
וזה בדיוק שמיכל עשתה. היא איגדה את כל אהבתה לאמנות, את ההתבוננות ושימת הלב הייחודית לפרטים שמסביב והפכה אותם להשראה האמנותית שלה. היא נצמדה לשני אמנים, האחד מבאקו ואחרת מיפן והתמסרה לתהליך הלימודי שהעבירו אותה.״אצל שניהם אהבתי את הנוסטלגיה, הצבעים והפתיחות. למדתי טכניקות, איזונים, ובמקביל התחילו להתעורר בי השראות מכל מיני דברים בסביבה״.מאז כבר השיקה שתי תערוכות של עבודות האמנות שלה, שדרכן ניתן בבירור לזהות את הקו הישראלי-ניו יורקי נוסטלגי שהיא מובילה בגאווה.
בתערוכה האחרונה היא מציגה את חוויית ההגירה שלה באופן קצת יותר גלובלי. ״אחד הזכרונות החזקים שלי מהלוואר איסט סייד של פעם היה מכל אותם שלטי חנויות באנגלית, עברית, יידיש וסינית. השכונה הזו הרגישה לי, כמו אז גם עכשיו, כמו ערבוב הרמוני של חדש וישן, של שפות, ערכים ותרבויות״.
בעבודותיה שיוצגו במני קנטור סנטר שבאיסט ברודוויי, ניתן לראות את כל השונה מתמזג לאחד. נחמני, כך נראה, קיוותה לשקף את חווית ההגירה שלה שמשתקפת בעיניה במלוא עוצמתה באיזור הזה של העיר. ״אני מרגישה דרך החוויה שלי בעיר ובאיזור הזה שכולנו מהגרים שעזבו חיים במקום אחד, אבל שמרו ושימרו זכרונות ישנים כל העת שמנסים לבנות כאן חיים חדשים״.
בתערוכה, לה קראה Three Balconies and a Door, בחרה מיכל להציג חפצים ותמונות של חיי היומיום, לכאורה שגרתיים אך ביחד מאפשרים להגדרתה לראות קולאז׳ של קהילות בין 3 מרפסות.עיבוד חומרי הגלם הייחודים שבחרה מאפשרים לה ליצור קול אז עמוס בפרטים וכך, לספר סיפור, לתעד זכרונות, ולהנציח את מה שרובנו שכחנו.
נראה שחשוב היה לה לצד חווית ההגירה הטוטאלית להקדיש מקום גם לאהבה לאמריקה. בחלק אחד של התערוכה יוצגו תערוכות ההגירה,The Immigrant Experience, שם ובחלק השני יצירות תחת הכותרת America The Beautifu. ״יש כאן את הכמיהה לשמר אוביקטים ישנים שהיו חשובים לנו בעבר ובת בבת הכמיהה להתקדם עם השינויים הכבירים בתרבות החברה והכלכלה שמסביבנו. זה יוצר קונפליקט אוניברסלי ומעלה שאלות״.
התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב עד 1 בנובמבר.
