פינוקיו והצרצר

בדרך כלל אומרים לי שהיא לא נמצאת. אני אוהב לעבור משם ולראות אותה דרך חלון הראוה משרתת לקוחות. לפעמים מישהו מתקרב אליה מאוד, לפעמים היא יוצאת עם מישהו החוצה, לפעמים אנשים מבקשים ממנה את הטלפון שלה והיא נותנת. כל הדברים האלה דוקרים לי את הלב ואני רושם אותם בפנקס הקטן שלי כדי לא לשכוח.
כשהיא באה אלי לישון מאוחר בלילה היא אוהבת שאני מספר לה מה היא עשתה במשך היום. תמיד היא בוכה ונשבעת שיותר לא תעשה את זה ואני אומר שאני לא מאמין לה ואז היא מורידה לי את המכנסיים ומוצצת לי עד שאני גומר ואז כשאנחנו שוכבים במיטה אני אומר לה שאנחנו כמו פינוקיו והצרצר. ואז היא שואלת אם אני חושב שאין לה מוסר ואני אומר שדווקא יש לה, ושזה אני, ואז אנחנו נרדמים מחובקים.
בדרך כלל כשהיא קמה בבוקר אני מתלבש מהר ויוצא אחריה. תמיד היא שמה אודם בחדר המדרגות כדי שאני לא אראה. היא אוהבת לעבור ליד בתי הקפה שם יושבים הגברים שלה, תמיד יש לה שם עם מי לדבר. איתי היא אף פעם לא הולכת לשם, בדרך כלל אני עומד לבד מול בית הקפה בפינה מוסתרת ומסתכל עליה. אני מכיר את הגברים של אהובתי והם כמו חברים שלי. כשהם עוברים מולי ברחוב אני מחייך אליהם אבל לא נותן להם לראות את זה. אני שונא את המילה גברים.
לפעמים כשאני מגיע לבקר את אהובתי אני רואה אוטו עוצר ומישהו יוצא ממנו ונכנס לבניין שלה. אני יודע שהוא הולך אליה ולכן אני עומד ומחכה שהוא יצא, לפעמים זה לוקח שעות אבל אני אף פעם לא מתייאש כי ככה אני. לפעמים אני מזהה מישהו שנוסע אליה כבר בתחילת הרחוב או אפילו ברחובות אחרים. אהובתי אומרת שהעולם הוא כמו קערה מלאה סוכריות והיא לא יודעת איזה מהן לבחור. זה רשום בפנקס שלי, די בהתחלה.
לפעמים כשאהובתי חוזרת היא רוצה לספר לי בעצמה מה עשתה ואז אני מוציא את הפנקס ואנחנו משווים עם הרשימות שלי. תמיד מסתבר שדילגה על פרטים. תמיד אני מצליח להפתיע אותה ולספר לה משהו שלא אהבתי והיא לא שמה לב. אהובתי אוהבת שאני לא סולח מייד, אח"כ הפיוס יותר מתוק. אהובתי אומרת שהיא אוהבת את הזין שלי ואני אוהב לשמוע את זה למרות שאני לא מאמין לה. כשאנחנו מזדיינים אני אומר שאני רוצה לעשות לה ילד ורק ככה היא יכולה לגמור.
לפעמים בלילה אני מתעורר ומסתכל על אהובתי בשנתה. אני יוצא החוצה לרחוב לטייל וכמעט מתפוצץ מרוב אהבה ובסוף אני לא רוצה לחזור הביתה כדי לא לבזבז את הרגע שבו אני נכנס לחדר ויודע שעוד רגע אני אהיה צמוד אליה, ערומה במיטה שלי. לפעמים אני יושב עד הבוקר במטבח, מסדר את הרשימות בפנקס וחושב מה כל זה אומר. הנה קטע מהפנקס שלי:
'אני לא יודע איפה אהובתי. לפני שעה עזבתיה ברחוב, פניה היו רטובות מגשם והיא הלכה לא לכוון ביתה. אני יודע שהיא פושטת שמלתה בחדרו של מישהו אחר. אני יודע שהיא מסירה ביד רועדת מתשוקה סוודר וחולצה. אני יודע שהיא מתפעלת משיער חזהו, שהיא מנשקת את פטמותיו שהיא מחליקה בידה על בטנו ואוחזת בזין שלו. אני יודע שהיא נאנחת באוזנו כשהוא מכניס את ידו אל בין ירכיה. אני יודע שהיא מסובבת אליו את ישבנה כדי שיוכל לחדור אליה מאחור. אני יודע שתקח בפיה את הזרע שלו. אני יודע שתחזור הביתה ותצלצל אלי. אני יודע שלא תספר לי מה עשתה ואולי תביא לי מתנה. אני יודע שהיא אוהבת רק אותי'
בשבוע שעבר נתתי לאהובתי לקרוא כמה דפים שהעתקתי על נקי. עד אתמול לא היה לה זמן לקרוא, והיום בבוקר, עם הקפה, היא אמרה שמבחינה ספרותית מה שאני כותב זה זבל.
עכשיו לילה ואני יושב במטבח וכותב. אני שונא אור של ניאון כי הוא לבן כזה וחזק מדי ותמיד יש פרפרים שנדבקים אליו ומזמזמים לי במוח. אהובתי שוכבת במיטה ולא נושמת יותר. אני מרגיש שהגיע הזמן לחזור אליה כבר אבל אין לי אומץ.
אני רושם בפנקס שלי:
'עוד מעט יגיע הבוקר וכל מה שאני ארשום כאן לא ישנה את זה.'