כך עצרה ממשלת פרס את ההיפר-אינפלציה של שנות ה-80'
השקל החדש, שהופיע בספטמבר 1985, לא עורר תקוות גדולות בבנק ישראל, שעיצב אותו כמטבע קטן בהנחה שיהיה שווה כפרוטה. רק תוכנית הייצוב, שהסתייעה במאמר שכתב סטנלי פישר ועוצבה ע"י הממשלה בראשותו של פרס, הורידה את האינפלציה מ-450% ל-20% בשנה וסייעה להצלחת המטבע
השנה היא 1986, ומחירי המזון, הדיור והתחבורה מרקיעים ב-1,000% בשנה. ישראל נכנסה להיפר-אינפלציה בת כמה שנים, שנעצרה לבסוף רק על ידי תכנית מבריקה - שהסתייעה במאמר שכתב סטנלי פישר ועוצבה ע"י הממשלה בראשותו של שמעון פרס.
חלק מהתכנית היתה הולדתו מחדש של השקל. השטרות לא השתנו פרט לערך הנקוב, כך ששקל חדש היה שווה ערך ל-1,000 שקל ישנים. האפסים שנוספו תוך שנה-שנתיים המחישו את עליית המחירים המסחררת באותם ימים, ומחיקתם הביאה ליציבות מרגיעה. לשקל החדש היתה תרומה פסיכולוגית מיידית להדברת האינפלציה.
עוד טורים במדור "כשבגרוש היה חור"
הדור שלא נולד בעידן השקל הישן והלירה הישראלית שקדמה לו עד 1980, יתקשה לדמיין את הזינוק במחירים. דוגמא קטנה: בני מזל שרכשו דירה לא זולה לפני מלחמת יום הכיפורים, בתקופה שלא ידעה הצמדה לדולר ובכלל. נטלו משכנתא בסך 40 אלף לירות (שליש מהמחיר) ל-25 שנה. תוך פחות מ-10 שנים דרש הבנק לסלק אותה בתשלום אחד של 200-300 שקל - פחות ממשכורת חודשית שכבר היתה צמודה.
ואכן, על פני הדברים, האינפלציה שעברה את ה-400% ב-1984, נראתה לנו אז "אינפלציה דה-לוקס". השכירים קיבלו תוספת יוקר. החסכונות היו צמודים למדד. גם העצמאים הבטיחו את כספם. אבל הביטחון הקיומי החל נשחק. התהליך נראה דוהר בכיוון האינפלציה הגרמנית, שרוששה המונים ב-1923, וקידמה את הנאצים לשלטון.
הופעת השקל החדש בספטמבר 1985 שינתה את מצב הרוח. היא נראתה כמהלך טבעי ומשלים של תוכנית החירום הנועזת והכואבת לייצוב המשק שיצאה לאור ביולי, חודשיים קודם לכן. אפילו מעצביה עוד לא היו בטוחים בהצלחתה. כולם התבדו. היום מתברר כי ההחלטה על המעבר לשקל החדש קדמה לתוכנית החירום ולא נכללה בה אפילו בדיעבד.
פסימיות בבנק ישראל
שר האוצר דאז, יצחק מודעי ז"ל, הנחה את נגיד בנק ישראל להכין את השקל החדש באוקטובר 1984, בהנחה כי "עד לראשית השימוש במטבע הזה נדביר את האינפלציה, ולא נשלם עוד את חשבונות המכולת שלנו בשטרות של אלפים", כפי שכתב בזיכרונותיו כעבור 4 שנים. האם ראה את הנולד או דיבר בחכמה לאחר מעשה?
כך או אחרת, עמנואל שרון, אז מנכ"ל משרדו, מגלה היום כי בנק ישראל לא נסחף באופטימיות של מודעי. "הם לא האמינו שהאינפלציה תיעצר והיו בטוחים שאפילו תגבר. עובדה שבכוונה עיצבו את השקל החדש הראשון שייכנס למחזור במתכונת של מטבע קטן, הג'וקים שקיימים מאז, בהנחה שיהיה שווה פרוטה כגודל המטבע".
הנגיד לא היה שותף בגיבוש תוכנית הייצוב
הסיבה לפסימיות של בנק ישראל נבעה ממעמדו הנחות באותם ימים. הנגיד לא היה שותף סוד בגיבוש התוכנית. "בנק ישראל רק קרא לעצמו בנק מרכזי", טען משה מנדלבאום לימים. "המאפיין של כלכלת ישראל היה אז הפוליטיזציה של המשק והבנקאות. איך אפשר להילחם באינפלציה כשהשיקולים הם של פוליטיקאים וזרים לכלכלה"?
תוכנית הייצוב התגבשה בממשלת האחדות שהוקמה אחרי בחירות 1984. בגלל שוויון הכוחות של הליכוד והעבודה נאלצו השותפות היריבות לשלב ידים גם בתוכנית החירום הכלכלית. ואולם מתחת לפני השטח רתחו הפוליטיקה, התחרות והתככים בין השותפות. כבדהו ובעיקר חשדהו. הפוליטיקה לא הולידה את האינפלציה, אבל לא קיצרה את ימיה.
האינפלציה התגלגלה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובקצב מואץ אחרי המהפך ב-1977. הליכוד ביקש "להיטיב עם העם" במחיר הדפסת כסף למימון ההוצאה הציבורית לביטחון ורווחה באופן שהזניק את האינפלציה מסביבת ה-20% ל-450%. שרי האוצר התחלפו כשתוכניות הריסון שלהם נפלו בגלל מאבקי כוח עם ההסתדרות ובתוך הממשלה.
לדברי עדי אמוראי (עבודה), אז סגן שר האוצר, ממשלת האחדות היתה בעצם נוסחת הפלא שהצילה את המשק ב-1985. ליתר דיוק, נחישותם של ראש הממשלה שמעון פרס (עבודה) ושר האוצר יצחק מודעי (ליכוד) לשים קץ לאינפלציה בשיתוף פעולה של הציבור. "נמאס לו לחיות בחרדה ואי ודאות שמערערות את הביטחון האישי".
המאמר של פרופ' סטנלי פישר
אמוראי חולק את ההצלחה בין פרס שדאג לגיבוי הפוליטי גם של ההסתדרות, למודעי שטיפל במגזר העסקי ממנו בא וביצע את התוכנית "בקפדנות של יהודי חרדי שממלא את מצוות רבו", וכן לביצוע של צוות התכנון אותו הובילו הכלכלנים מיכאל ברונו ואיתן ברגלס ז"ל, מנכ"ל האוצר שרון ויועצו הכלכלי של ראש הממשלה אמנון נויבך.
אבל זכות היוצרים שמורה בלבו לסטנלי פישר, על סמך מאמר שכתב ברבעון של בנק ישראל לפני כ-20 שנה. פישר היה אז פרופסור לכלכלה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, MIT, שעשה שנת שבתון בבנק ישראל. היום פישר מצטנע, ואומר: "התבקשתי לחשוב על תוכנית לייצוב המשק והצעתי לטפל בצמיחת כמות הכסף בשוק. אבל לא הייתי היחיד בסביבה".
אמוראי לא מוותר. "פישר הציע במאמר לבלום את האינפלציה בקביעת 'עוגן נומינלי' לשער החליפין של השקל בשיתוף האוצר. הכלכלנים הריחו שם את כוונתו לפעולה רב-מערכתית שתקפיא את השער, השכר והמחירים יחד עם קיצוץ התקציב. זה ייחודו. הכל במכה אחת במקום עסקאות חבילה ותוכניות שנכשלו בגלל שניסו לטפל בכל בעיה בנפרד.
"האינפלציה התפתחה בתהליך מלאכותי, פסיכולוגי, של ציפיות שמגשימות את עצמן. מאחר שהכל במשק היה צמוד למדד, העובדים קיבלו תוספת יוקר לשכר, הסוחרים העלו מראש את המחירים, היבואנים קיבלו פיחותים, הממשלה הדפיסה כסף, וחוזר חלילה. רק לממשלת אחדות היה אז כוח פוליטי שמסוגל לנתק במכת חרב את המעגל המכושף הזה".
לחץ אמריקאי לריסון האינפלציה
הלחץ לעצירת התהליך מטר לפני התהום, הגיע מארה"ב. "כך בעצם החלה גם המעורבות הפורמלית שלי בתוכנית הייצוב", נזכר פישר. "שר החוץ ג'ורג' שולץ ביקש ממני להצטרף לצוות שייעץ לו איך להבריא את כלכלת ישראל. בראשית 1984 הוא אמר לנו: 'לא טוב לארה"ב שהכלכלה של בעלת הברית הנאמנה ביותר שלנו במזרח התיכון תהיה חלשה'".
זה קרה עוד לפני הבחירות. בישיבת הצוות נכחה משלחת ישראלית של הממשלה הקודמת שכבר ביקשה מענק של 1.5 מיליארד דולר ככרית ביטחון נגד זעזועי האינפלציה. "שולץ אמר לנו כי אי אפשר לפתור את בעיות המשק הישראלי בהזרמת כסף נוסף. הוא הציע לעזור לממשלה לחזק את המשק במתן עצה בכל דרך אפשרית", אומר פישר.
תוכנית 10 הנקודות של פישר
במרס 1985 שלח שולץ לישראל את יועצו הכלכלי הבכיר הפרופ' הרברט (הרב) סטיין יחד עם פישר שיבדקו מה יכולה אמריקה לעשות. הם נפגשו עם ראשי המשק והאקדמיה והתרשמו שאין כאן הליכי קבלת החלטות ועבודת צוות. לפני הפגישה המסכמת עם ראש הממשלה פרס ושר האוצר מודעי, הסבו סטיין ופישר לארוחת בוקר במלון המלך דוד.
"שאלתי את סטיין מה נייעץ להם לעשות? הוא לקח דף נייר צהוב, רשם עליו 10 נקודות, ואמר, זה מה שהם צריכים לעשות. הכנסנו כמה שינויים ונסענו למנכ"ל האוצר עמנואל שרון. היה שם מחשב ואני הקלדתי לתוכו את 10 הנקודות. זה לא היה תכתיב, אלא רק מסקנות הדיאגנוזה שלנו מהשיחות שניהלנו במהלך הביקור".
המסמך שודר לוושינגטון וחזר לירושלים. באוצר התפתו להאמין על פי האנגלית שלו, כי מדובר בנייר ישראלי בעטיפה אמריקנית שנועד להלחיץ את מקבלי ההחלטות בארץ. שנים התלבטו שם מי כתב את המסמך שהיה בסיס לתוכנית הייצוב. פישר מודה כי "נדרשה רוח גבית אמריקנית לקידום התוכנית". כלומר, לחץ בסגנון דיפלומטי.
לא לאכזב את מזכיר המדינה
"שטיין ואני מאד לא רצינו שארה"ב תיתן את ה-1.5 מיליארד דולר, שהיו אז המון כסף, אם ישראל לא תבצע תוכנית ראויה", ממשיך פישר, "לפני הנסיעה לישראל סטיין דיבר עם שולץ ושמע ממנו כי הוא לא מתכוון ללחוץ על הישראלים, אבל מצפה שהם יעשו את התוכנית. החלטתי להיפגש עם שולץ והכנתי נאום כתוב מדוע הפעם הוא חייב להעמיד תנאים לקבלת הכסף.
"שולץ אמר לי: 'אני לא מוכן לאיים בדברים שאני לא יכול לבצע, כי בכל מקרה הם יקבלו את הכסף דרך הקונגרס'. שאלתי: 'אז מה אתה רוצה מאתנו? אם נגיד להם מה הם צריכים לעשות, והם יגידו לא רוצים, מה נעשה?' הוא חשב קצת ואמר: 'תגידו להם שאם לא ינקטו צעדים (לריסון האינפלציה) מזכיר המדינה מאוד יתאכזב'.
"אמרתי לעצמי, שזה באמת נשמע כמו איום רציני. עד אז הקשר בין ישראל לשולץ היה מאוד חזק. להגיד להם שהוא מאוד יתאכזב זה אומר שינוי מאוד מהותי ביחסו לישראל. זה בערך מה שאמרנו לפני שהתוכנית היתה מוכנה - שמזכיר המדינה מקווה שתעשו מה שנדרש ואם לא, הוא מאוד יתאכזב.
"אבל בפגישת הסיכום עם פרס בראשית יוני גם אמרתי לו כי אין תוכנית ייצוב שתצליח אם היא לא נעשתה בצוות מצומצם שימנה ראש הממשלה ויפעל תחת פיקוחו. אז פנה פרס לעמנואל שרון ושאל אותו בעברית: את מי נשים בצוות הזה? הוא לא ידע שאני מבין, וכך הבנתי שהם כן מתכוונים לעשות את התוכנית, וכך הוקם הצוות בראשות ברונו ושרון".
צוות מצומצם גיבש את התוכנית בשבועיים
עדי אמוראי ממשיך בתיאור השתלשלות העניינים: "פרס ומודעי הרכיבו את הצוות המקצועי. הוא ישב בבית פרטי. הכל התנהל באפלה. מחוץ לחוג צר, איש לא ידע או ניחש אלו דברים גורליים נחתכים והיכן. התוכנית התגבשה בתוך שבועיים: הקפאת שכר עם שחיקה של 13%; הקפאת מחירים בתוספת 30% מקיצוץ הסובסידיות; פיחות של 17% שהקפיא את שער הדולר על 1,500 שקל".
התוכנית חייבה גם קיצוץ 1.25 מיליארד דולר מהתקציב שהרקיע לטריליוני שקלים ישנים אבל נראה כי שער הדולר המוקפא הותאם מראש ל-1.5 שקל חדש. ברגע האחרון, בלחץ אמוראי, בוטלה הצעה הצוות לקצץ 10% מתוכניות החיסכון של הציבור והוסכם עם בנק ישראל על ריבית של 9% להגבלת האשראי שקורבנותיה יהיו הקיבוצים וקופות החולים.
תוכנית הייצוב אושרה בממשלה ב-1 ביולי ברוב של 15, רובם שרי העבודה, לעומת 7 מתנגדים, רובם שרי הליכוד. ערב ההצבעה גייס פרס את תמיכת ההסתדרות. לאחר מכן רננו עליו שקנה את תמיכתה בתמורה לדחיית התוכנית במספר חודשים, כך שלא תפריע לבחירה חוזרת של המזכ"ל, ישראל קיסר מהעבודה, בבחירות להסתדרות שנקבעו לאפריל.
מלחמה על הקרדיט
המתנגדים בממשלה ובעיתונים חשבו שהתוכנית הזויה. אבל היא הצליחה מייד ומעל למשוער. האינפלציה צנחה תוך חודשיים מ-450% ל-20% בשנה ומטה. ההסתדרות הגיבה בשביתה סמלית של חברת החשמל, שהציבור הזועם קיצר אותה ליום אחד. "העם לא ידע שהמשבר גבל בסכנה ביטחונית. הוא רק חש שהגיעו מים עד נפש", אומר אמוראי.
ההצלחה סחררה את השותפים. מודעי חשד כי פרס מגמד את חלקו בתוכנית וקרא לו: "ראש ממשלה מעופף שלא מבין בכלכלה". פרס נקם בהדחתו מהאוצר למשרד המשפטים. האוצר לא ויתר על חלקו בהצלחה. הגזירות היו מעוגנות ב"חוק ההסדרים", שעבר בכנסת בהליך חפוז. אגף התקציבים הנציח את חוק החירום, למרות שפג תוקפו המוסרי, הלא דמוקרטי.
בשבתון שבו התווה פישר בבנק ישראל את המודל לייצוב הוא שקל להשתקע בארץ, אבל האוניברסיטאות לא חיזרו אחרי הכלכלן האלמוני. מי שלא רצה אותו כפרופסור חבר ב-1980 קיבל אותו ב-2005 כנגיד הבנק. "המינוי לא החזיר אותי לימים ההם כי מאז לא שכחתי אותם אפילו לרגע", הוא אומר. "זה היה הניסיון הראשון שלי בעולם הריאלי".
התזכורת ממוסגרות על קירות לשכתו. לא רק שטרות השקל הישן מול החדש, אלא שטרי כסף אינפלציוניים מחרידים פי כמה מרחבי העולם, מהעבר הרחוק והקרוב. החל בשטר בן 10 מיליון מרק גרמניים מהכאוס של 1923, עד שטר בן 100 מיליארד דולר מהבנק של זימבאבווה האפריקנית, רק לפני שנתיים-שלוש, שלא שווים את הנייר עליו הודפסו.
אינפלציה של 20% בחודש
פישר אומר שהכל יחסי. "בסך הכל אינפלציה של 500%, כמו שהיתה אצלנו, היא לא היפר-אינפלציה. ב-1984 אפשר היה להגיד שזו אולי בועה, אבל כזאת שמבוססת על גירעון גדל והולך בתקציב. אלא שהבעיה שלי מאז, בכל אינפלציה, היא שאין לך נקודת זמן שבה אתה יכול להגיד כי לא חשוב ולא נורא אם היא תעלה בעוד אחוז. אחרת פתאום אתה מגלה אינפלציה של 400% וההבדל בינה ל-3% זה כמובן אסון.
"ברגע שאין לך אופק רחב אתה בבעיות בביזנס, בכל המשק. מה שהמריץ את הממשלה לעצור ב-1985 זה לא ההתערבות של שולץ, אלא האינפלציה שבאפריל הגיעה ל-20% בחודש, ובממשלה היו מאוד לחוצים שהמצב יצא מהשליטה שלהם לבלגאן אחד גדול.
"זו גם התובנה שלי בתפקיד הנגיד לשמירת יציבות המחירים שהתפתחה והתחזקה מאז, דרך משברים ותוכניות ייצוב שהיו במדינות אחרות. לא לתת לעצמנו להגיע בכלל למצבים כאלה, אפילו בקירוב. אתה בכלל לא צריך להיות שם, אבל תגיע או יובילו אותך לשם רק אם לא תעשה את הדבר הנכון שאתה צריך לעשות הכי נכון ובעיקר בזמן הנכון".
הכתבה פורסמה לראשונה ב-ynet בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
