שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סודות ממרתפי מוזיאון תל אביב: זיופים, שחזורים ויצירות מתות

    מה עלה בגורל אישה שבעלה קיפל אותה לקובייה קטנה, למה שיפוד ננעץ בציור ופער בו חור ענק, ואיך באורח פלא נעלמו בתים מאחת התמונות? הצצה אל הסיפורים שמסתתרים בכספת של מוזיאון תל אביב

     

    במוזיאון תל אביב יש כל מה שדרוש לסרט אימה טוב: מקום שלמראית עין נראה שגרתי, מרתפים עם אור ניאון, דלתות נעולות, ובעיקר דלת אחת אסורה, בה מסתתרת הכספת עליה המוזיאון שומר בקנאות. אך מה קורה כשמגרדים את המעטה הסטרילי של הגלריות המסודרות וצוללים מטה אל מרתפי המוזיאון?
     
    ובכן, אל נבכי הכספת עצמה אי אפשר להיכנס ובטח שלא לצלם בה, אבל נקודת מפגש מעניינת לא פחות היא מעבדת הרסטורציה - זו שדואגת להפיח חיים ביצירות גוססות, או במילים אחרות לשחזר, לשקם ולשמר אותן אחרי שנהרסו - אם בידי גורמים כמו רעידת אדמה או שיטפון, ואם בחלוף הזמן. שם במעבדה, זכינו להצצה לכמה פריטים שנשלו מתוך הכספת, וגם הספיקו לעבור כברת דרך על שולחן הניתוחים של הרסטורטורים.   
     
    הבתים נחשפו רק לאחר 70 שנה. הציור של ציונה תג'ר ()
    הבתים נחשפו רק לאחר 70 שנה. הציור של ציונה תג'ר
    ד"ר דורון לוריא, רסטורטור ראשי, עובד במוזיאון כבר 37 שנה, ובימים אלה אוצר תערוכה שעוסקת בזיוף. לעיתים, הוא מסביר, התמונות המזויפות מתגלות תוך כדי הרסטורציה - בתהליך שמתחיל במקלון אוזניים אחד קטן בעזרתו מגרדים את שטח הפנים של התמונה. כזה למשל הוא ציור של אישה, שמבט נוסף ומעמיק יותר בו מגלה כי למעשה שתי נשים מופיעות בו - אחת על גבי השנייה. מתברר ששתי הנשים צוירו בהפרש של 200 שנה. את הזיוף הזה גילה לוריא במהלך תהליך השיחזור.
     
    תמונה נוספת, שדומה שצוירה בידי רמברנדט, נראית די תמימה למראה ומציגה דמויות עם מאפיינים דתיים, אך הצצה נוספת חושפת זוג עיניים שמביטות באופן די מטריד מהחלק התחתון. "לי היה ברור שיש פורטרט של גבר מתחת לרמברנדט", אומר לוריא, ומצביע על חלק נוסף בפורטרט של הגבר, שמצויר בכיוון ההפוך מהציור השני - אצבע שאוחזת במעיל אדום. המחשבה המתבקשת היא שבמאי אימה גדולים התבססו בדיוק על סצנות כאלה בדרכם לשלאגר הבא.
     
    מגרד את פני השטח. לוריא ()
    מגרד את פני השטח. לוריא
    ומגבר אחד לאחר עם מבט חודר לא פחות: דיוקן של איש עם עיניים כחולות וחוטם מרשים, שציירה האמנית ציונה תג'ר. הוא ניצב לו שם על כן הציור, כשגגות אדומים ושמיים מעטרים את הרקע שלו. אבל גירוד קל של השכבה העליונה בעזרת מקל האוזניים, חושף שהציור הגיע למעבדת הרסטורציה כשרק השמיים הכחולים הקיפו את האיש - עד שהתברר ש-70 שנה הסתתרו ציורים של בתים עם גגות אדומים מתחת לאותם שמיים.

    ובשעה שיש כאלה שמתהדרים בתפאורה של שמים כחולים, אחרים פחות בני מזל - למשל האישה שבעלה, הצייר ישראל פלדי, הפך אותה לקובייה. "אשתו  גססה, הוא צייר אותה על ערש דוויי ואז היא מתה, וכשזה קרה הוא לא יכול היה יותר לראות את הציור, זה כאב לו מדי, אז הוא קיפל אותה שישים פעם, עשה ממנה קוביה ודחף אותה לתוך אחד הארונות שלו. היום אנחנו יודעים מאלמנתו, שהייתה אשתו השנייה, שהוא חיפש אותה אחר כך ולא מצא", מספר לוריא, שמחזיק בידו ציור שנראה רגיל לכל דבר ולא מרמז כלל על כך שהיה מקופל לחלקים קטנים בעבר. רק לאחר שהוא מורה בידו על אזורים מסוימים, ניתן לזהות זכר עדין לקווי הקיפולים.
     
    מחוץ לתחום. הכספת ()
    מחוץ לתחום. הכספת

    קשה שלא להבחין בה מונחת במרכז החדר - תמונת טבע עם סוסים ואדם, וכן - גם חור ענק באמצעה. כמעט מגוחך שתמונה כזו עוד נאבקת על נשימותיה האחרונות ולא נמצאת בבית קברות ליצירות. "התמונה הזאת הגיעה כתרומה מחו"ל", מספר לוריא, "וכשהגיעה למסוף המטענים של נתב"ג, אחד העובדים התעצבן על משהו, הכניס את המזלג שלו ושיפד שמונה תמונות אחת אחרי השנייה".

     

    מה תחליט לעשות עם יצירה שניזוקה בצורה חמורה?

    "אם אני חושב שהיצירה נורא חשובה וחבל שקרה מה שקרה, אני אציג אותה כמו שהיא: 50 אחוז נזק ו-50 אחוז מצויר. כשיש לי צילום להראות לקהל איך זה נראה קודם, אני אציג את שניהם זה לצד זה ואסביר - 'עד לפני 20 שנה זה נראה כך, אבל עכשיו היה שטפון, שריפה או הפצצה, ולכן היא נראית כך ואנחנו לא רוצים לגעת בה'".

     

    האמנות חיה ונושמת, ובאותה מידה כך גדולה הטרגדיה כשהיא מתה סופית. נראה שבמוזיאון מתייחסים בכובד ראש ליצירות שעבר זמנן, ולא ממהרים להיפטר מהן. ליתר דיוק, עשו זאת פעמיים ב-37 שנה לדברי לוריא. כשזה כן קורה, ההליך כרוך באישורים מיוחדים ובביורוקרטיה. בסופו של דבר אותה יצירה תגיע למה שמכונה "מנגנון השמדת יצירות" שמתקיים בחצר המוזיאון, שם תמצא את מותה כשבמקרה הטוב תיחתך להמון חתיכות קטנות עם סכין יפני, ובמקרה הרע - תישרף. "סוג של ל"ג בעומר", מסכם לוריא. יהי זכרן של היצירות המנוחות ברוך.  

     

    צילום: ליאור פז | הפקה: ערן רחמני | עריכת וידאו: אסף אושי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים