יבזורי, איפה הכבוד שלך?
הוא נכנס לדקה או אפילו לשניות בודדות כדי למנוע משחקן לספוג עבירה מיותרת ומשמש למעשה מגן אנושי. גם אם לא יועיל, לא יזיק. האם הרכז שנדחק לקצה הספסל של מכבי ת"א מודע לשימוש שנעשה בו?
עוד כילדים, לפני עידנים, לפני היכחדותו של אחרון הדינוזאורים, היינו נוסעים מההר אל (משמר) העמק, שם נוסדה שושלת הכדורסל המפוארת של משפחת יבזורי לדורותיה. לראות את הקבוצה המקומית נלחמת – לא אחת כשווה בין שוות – נגד הכסף הגדול של התל־אביביות. היינו עומדים כל המשחק ומעודדים בטירוף.
לימים, שם בעמק היפה, נולד וגדל גם דגן. ילד טוב קיבוץ. יבזורי הגיע למכבי ת"א בניצול חלון ההזדמנויות האחרון שנפתח לו עבור הפרסום והכסף הגדול. הצהובים הביאו אותו במסגרת המדיניות המסורתית של המועדון לצרף כל שחקן שעלול, חלילה, לאיים עליה ולסכנה. מכבי ייעדה לגארד את קצה ספסל המחליפים. שם, עטוי מגבת, ניתן לראות אותו, שקט וצנוע מכולם, נחבא אל הכלים, קם בפסקי הזמן לעודד, לטפוח על השכם של השחקנים.
דגן יבזורי(צילום: ראובן שוורץ)
שימושו של מאמן כזה או אחר ביבזורי הוא ציני. מבזה. משפיל. הוא נכנס לדקה או אפילו לשניות בודדות לפני השריקה לסיום רבע, כל רבע שהוא, על מנת להחליף את אחד השחקנים, רק כדי שלא יספוג עבירה מיותרת. יבזורי נכנס למגרש על תקן מגן אנושי: גם אם לא יועיל, לא יזיק. יספוג עבירה או שתיים, לא נורא.
אבל כמאמר המשורר, "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת". כשהוא מקבל הזדמנות, עושה יבזורי את מה יודע לעשות הכי טוב: ממצב עצמו בחצי פינה, מקבל כדור וקולע שלשה. נקי. ללא חישוק. "רק רשת", כמו שאומר שימי ריגר. השלשה היפה והמדויקת הזאת צובטת את הלב, ואולי יותר מכל לב, את לבו של יבזורי. היא ממחישה ומזכירה את היותו שחקן טוב, קלע מחונן, כפי שהוכיח פעמים רבות כששיחק בקבוצות שונות לפני שהגיע לקצה הספסל של מכבי ת"א.
כיום, על תקן של ברירת מחדל, כשהוא מבין היטב את מעמדו, ראוי לשאול: איפה הכבוד המקצועי שלו? האם הוא מודע לשימוש הציני והשקוף בו? האם עד כדי כך הוא אדיש לדימוי שנוצר לו? נכון ש"המונה דופק" גם כשהוא יושב על הספסל, אבל את הרצון ואת התשוקה למשחק אי אפשר להביא לידי ביטוי כשיושבים על הספסל, גם אם כל דקת ישיבה על הספסל שווה לא מעט כסף. זה מצער. זה עצוב.
מעניין מה יבזורי אומר לעצמו כשהוא יושב עם המגבת כאחרון השחקנים. שכסף זה לא הכל בחיים? שימותו הקנאים או שיאכלו את כובעם (מה שיבוא להם קודם)?
לפעמים, אחת בכמה שבועות, אני עובר ברכבי ליד הכניסה לקיבוץ משמר העמק, ובעיני רוחי אני שב אל אותם המשחקים ששוחקו במגרש הפתוח. באוזן הפנימית אני מדמה לשמוע את מה שאומרת אחת מחברות הקיבוץ לחברתה, כשהן מסבות סביב השולחן בארוחות הבוקר: "נו, מה את אומרת על דגן, שאני הייתי המטפלת שלו בגן. תראי לאן הוא הגיע הילד הקטן והשובב, שלא היה דבר בעולם שאהב יותר מאשר לזרוק לסל ולחלום שיום אחד, כשיהיה גדול, יגיע לאן שהגיע".
לפנייה לכתב/ת 
דגן יבזורי
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים
