שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כאן כדי להישאר? פרק ב' של כוכבי העבר

    הטירוף של מדנס, יקירת האייטיז שהתקמבקה לחיינו בשנות ה-2000, עדיין מדבק באלבום החדש, וגם הפיקסיז ואיפה הילד התפרקו וחזרו לתת עבודה מעניינת בגיל 50 פלוס. ועם כל הכבוד ללהיטי העבר, המחסור במזומנים או פשוט חדוות היצירה, לפעמים צריך להפסיק להשוות ולהתמסר לשמיעה

    דברי ימיה של להקה מצליחה הם בדרך כלל קבועים למדי. היכרות של החברים, גיבוש צליל ייחודי, נסיונות ראשוניים להגיע להכרה, הלהיט הראשון שפותח את כל הדלתות, אלבום הבכורה המצליח, האלבום השני הנסיוני יותר והמצליח פחות, האלבום השלישי שנותן חותמת רשמית לכך שמדובר בלהקה "חשובה" ומאפשר להם לצאת לסיבוב הופעות רציני, ובהמשך - ריבים ראשונים, התנסויות של החברים בקריירות סולו (שלא מצליחות כמו אלבומי הלהקה), עוד שניים שלושה אלבומים משותפים ודי. הלכה הלהקה, נשארה המורשת.

     

    החברים - בדרך כלל בני 35-40 בשלב הזה - מתחילים לחפש את עצמם, לבד. לפעמים זה הולך יפה (ראה ערך סטינג, פיל קולינס, ובגרסה הישראלית - מוקי), אבל ברוב המקרים, כשמדובר בלהקה מצליחה ממש, תהילתה מאפילה על זו של קריירות הסולו.

     

    בלאק פרנסיס. הפיקסיז חזרו, עם באנג (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    בלאק פרנסיס. הפיקסיז חזרו, עם באנג(צילום: gettyimages)
     

    ההמשך הכמעט בלתי נמנע של התסריט הזה מגיע כ-10-15 שנים מאוחר יותר, כשמתעורר רעב אמיתי לקאמבק של הלהקה. כלומר, רעב שניתן לתרגם לכסף. כסף שהוא לא פעם הטריגר המרכזי בהחלטה של החברים לשוב ולשתף פעולה, גם אם לא נורא בא להם אחד על השני.

     

    במסגרת התסריט, הקאמבק מתבטא בסיבוב הופעות קצר, שבדרך כלל מתודלק בשיר חדש אחד, שנועד לרגש את המעריצים. המהדרין מקליטים אפילו אלבום חדש שלם, להעצמת הריגוש. אבל פה זה נגמר. הסיבוב מסתיים (אחרי שהוסיפו לו את מקסימום ההופעות שיכלו לדחוס, "לדרישת הקהל"), החברים חוזרים לבתיהם והלהקה חוזרת לסטטוס "לא פעיל".

     

    אלא שבשנים האחרונות, יותר ויותר הרכבים גדולים שהתפרקו ואז התקמבקו מנסים לשנות את סוף הסרט. להוסיף לו עוד מערכה. הם לא מסתפקים באלבום קאמבק אחד, אלא שבים לעבוד יחד באופן רציף כלהקה. מקליטים עוד אלבומים, יוצאים ביניהם לסיבובי הופעות. הולכים על הדבר האמיתי. בישראל זה נהיה כמעט טרנד, עם הקריירות המחודשות של להקות כמו איפה הילד, שב"ק ס', אבטיפוס, מופע הארנבות של ד"ר קספר ואחרות.

     

    עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
     

    וזה קורה גם בעולם הגדול, כולל בשני אלבומים חדשים שיצאו ממש לאחרונה, של שתי להקות אייטיז ענקיות שהתפרקו, חזרו ושבו לעבוד ברציפות. הראשון הוא "Head Carrier" של הפיקסיז, אלבום שני שלהם מאז הקאמבק, שהחל כסיבוב הופעות ב-2004 (הלהקה התפרקה ב-1993), והלך והתעבה דרך שלושה אלבומים חדשים קצרים, שאוחדו ב-2014 לאלבום אחד, "Indie Cindy".

     

    השני הוא "Can’t Touch Us Now" של מדנס, אלופת הפופ הבריטית של תחילת האייטיז, שסיפור הקאמבק שלה מורכב עוד יותר. היא התפרקה ב-1988, אבל התקמבקה בפורמטים שונים החל מ-1999. ההרכב פועל באופן רציף משנת 2005 עם כל שבעת חבריו המקוריים (כרגע נשארו שישה), והוציא מאז ארבעה אלבומים, כולל החדש. אף אחד מהם לא הוליד להיט גדול, אבל ההופעות נמכרות היטב ומדנס מוסיפים להיות מותג בריטי חזק.

     

    הפיקסיז. התגעגענו, אז באנו, ומה הלאה?

     

    ההתעקשות הזו, לשוב ולפעול כלהקה לכל דבר, מעלה שאלות קשות ונוגות. מי בעצם קהל היעד של הלהקה הנוכחית? צעירים או מבוגרים, שגדלו עליה בסיבוב הקודם? קרוב לוודאי שבני הקבוצה השנייה. וקרוב לוודאי (2) שבן ה-45, שמקשיב לאלבום חדש של מדנס, רוצה לשחזר את התחושות שהלהקה עוררה אצלו כשהיה אדם צעיר. אבל זה לא יכול לקרות. גם מפני שחברי הלהקה הם כבר אנשים מבוגרים, שלא מסוגלים לשחזר את הניצוץ הישן, וגם מפני שהמאזין עצמו התבגר והיכולת של מוזיקה חדשה לטלטל אותו קטנה משמעותית.

     

    אם ככה, איך אמור להישמע אלבום חדש של הלהקה? האם עליו להזכיר ככל האפשר את תהילת העבר, או דווקא להישמע אחר, שקול ובוגר יותר? תוסיפו לזה את נתוני שוק המוזיקה הנוכחי, שהשתנה באופן דרמטי. גם בתחום מכירות האלבומים, שנמצא בירידה מתמדת, וגם ביכולת ליצר להיט, שלא לדבר על "קלסיקה", שהולכת ופוחתת ביחס ישר לגידול באמצעי השידור וההפצה. קשה להעלות על הדעת שהפיקסיז או מדנס יצליחו לכתוב עכשיו שיר חדש, שיצליח כל כך עד שיצליח למשוך קהל להופעות יותר מלהיטי העבר שלהם. גם אם יכתבו שירים נפלאים.

     

    זה כמובן הכלל, אבל יש לו יוצאים מהכלל. "Dark Necessities" של רד הוט צ'ילי פפרז, למשל, להיט ענקי של חבורת גברים בני 50 פלוס. ובכל זאת. אם הולכים על פי היגיון בלבד, קשה להבין מה הטעם בעוד אלבום חדש של להקה מתקמבקת, שממילא חיה על תהילת העבר, תרצה או לא תרצה.

     

    אז למה בכל זאת? אני רוצה להאמין שמדובר בחדוות יצירה. כזו שגורמת לאנשים לעשות פעולות לא הגיוניות, או משתלמות, אבל כיפיות לאללה. במקרה של "Head Carrier", החדש של הפיקסיז, הכיף עובר היטב גם למאזין. הלהקה (מחוזקת בידי הבסיסטית פאז לנסנטין בתפקיד קים דיל), נשמעת פשוט פצצה. מלאת אנרגיה, תשוקה וטירוף, כאילו לא עברו כל השנים. כשבלאק פרנסיס מתחיל לצרוח בשיר מספר 3, "Baals Back", כל הניתוחים השכלתניים שלי מתנפצים, למול תובנה ברורה אחת. למה הם ממשיכים להקליט יחד? כי הם אוהבים את זה. וטוב שכך. איזה יופי של אלבום.

     

    גם מדנס נהנים. האלבומים האחרונים שלהם עשו את הבלתי ייאמן, והצליחו לשחזר במידה רבה את רוח השטות והכיף שכל כך אפיינה את חברי ההרכב כשהיו צעירים. האלבום "The Liberty of Norton Folgate" מ-2009 זכה באנגליה לביקורות משתפכות ממש, ובצדק, וגם זכה למעמד של אלבום זהב. כך גם האלבום שבא שלוש שנים אחריו. האלבום החדש, "Can't Touch Us Now", הוא אלבום יפה, לא מתקרב לתהילת העבר, אבל יש בו לא מעט שירי פופ מענגים שרק מדנס מסוגלים לייצר. כמו באחד משירי האלבום, "Don't Leave The Past Behind", הם לא מנסים לברוח ממה שהיו פעם, רק להגיש אותו באופן עדכני יותר.

     

    עשו לעצמכם טובה - וצפו 

     

    שזה לגמרי לא פשוט. הפיקסיז היו תמיד להקה "זקנה", גם כצעירים. הם לא הצטיינו במראה חיצוני מצודד, או נערי. רק המוזיקה דיברה אצלם, כך שהגיל לא אמור ממש להפריע לקאמבק שלהם. לפחות חיצונית. ואילו מדנס היו סמל לרוח נעורים. שבעה צעירים חמודים ומוטרפים, עם קליפים מונטי-פייטוניים שהשפריצו צעירות וחיות. היום הם נראים כמו... ובכן, כמו בני 50 וממש קשה לזהות אותם. אבל עשו לעצמכם טובה - צפו בקליפ של "Mr. Apples", מתוך האלבום החדש. אחרי ההלם הראשוני משינויי הזמן, תגלו שהרוח המדנסית עוד נושבת בגאון. ושאפשר לכייף גם בעשור השישי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: gettyimages
    מדנס והפיקסיז בסבב ב'
    צילום: gettyimages
    לאתר ההטבות
    מומלצים