"השריד שנותר": החומרים הבוסריים מדי של בשביס זינגר

אפשר להבין. חלק מסיפורים לא בוסריים אפילו. הם נועדו להיכתב בתנופה, להתפוצץ במהירות מול עיני קוראי העיתון ועורכיו - לעורר רושם חד, מר, כוחני אפילו. אבל הסירחון - כרושם מופשט שעולה מהקריאה, כחומר ממשי ומטפורי ששב וחוזר ברבים מהסיפורים הקצרים - מדירות המרתפים הטחובות ברחובות ורשה, מבתי יהודים מרוששים, מורעבים בעיירות פולין, מתיאורי הגוף החולה, המזקין, השדוף; הסירחון הזה יוצר גם רושם הפוך. לא בדיוק שלדים שנחפרו מקברים. יותר כמו כניסה לחדר פרטי של סטודנט לרפואה: פגישה עם הגופות הספרותיות שעליהן הוא מבצע ניסויים, צובר ניסיון ראשוני, חותך בהחלטיות, להבין איך המנגנון עובד.

בשביס זינגר. ריח של עובש מרתפים(צילום: getty images)

המנגנון הוא הסיפור עצמו, והוא גם איזו נפש - נפש אנושית, בהמית, יהודית, פנטזיונרית לפעמים, שאין לה כמעט סיכוי להתקיים כנפש רוחנית. לא רק המלחמה, הרעב, האלימות, מושכים אותה בכוח למטה, אל המיטה המלוכלכת, אל קשיי הפרנסה, אל האלימות המשפחתית. הכותב הצעיר, הטירון, עדיין לא סופר, עומד לעשות ממנה קציצות מול קורא העיתון.

הקובץ, לפי ההוצאה, הוא דרך טובה להתוודע לפרוזה של בשביס זינגר, למי שעדיין לא ניגש לרומנים הגדולים והידועים. לא בטוח שזה המקרה. הסיפורים הפותחים מדגימים באותה מידה כישרון נמרץ וגסות סגנונית. יש בהם משהו דוחה במכוון, דקדנטי, סנסציוני, שקוף מבחינת הכיוון שאליו הסיפור דוהר; מבריח את הגיבורים לתוך מלכודת העכברים של הסופר, של ההיסטוריה, של התכלות הגוף.

הסיפור הראשון, 'לעת זקנה', לא הולך סחור־סחור. "כל עוד אשתו של גימפל הבּלן הייתה בחיים, הוא היה חתיכת בן אדם (...) הוא היה עדיין אבי המשפחה, ביתו הקטן בא לו בירושה מסבו, האישה הייתה שלו, וגם הבנות הן שלו". הקדמה קצרה - והופ, למפולת מואצת. תוך עמודים ספורים, הזקן עומד לאבד כל מרכיב בחייו הקודמים, השגרתיים, כאב, כבעל מעמד בקהילה, כאדם מהלך.

"תסתובב עם הפנים אל הקיר, אבא", מבקשת ממנו אחת מבנותיו, שחזרו מהעיר הגדולה לעיירה אחרי שהאב התאלמן, ומתפרנסות מזנות. לקוח, חייל, בדיוק נכנס לבית. לא ברור אם האב מתבקש לעצום את עיניו, להתאיין לרגע - או באופן ממשי לחכות לירייה בגבו.

הסיפורים הראשונים בנויים במתכונת דומה של הוצאה להורג. ביטויי מוות גלויים, מעורטלים בתחילת הסיפור - רומזים בקולניות לקורא ולדמות המרכזית: זהו סיפור גסיסה. הפור נפל. השאלה היא איך ומתי ההצגה תצא לפועל. במידה מסוימת, בשביס זינגר וקוראי הסיפורים בזמן אמת מזכירים במאי תוכנית מציאות וצופי טלוויזיה היום, ודאי ביחס למציצנות הבלתי מתנצלת, הישירה. "יום חדש הציץ פנימה", במילות הסיום של אחד הסיפורים, "אל הבלגן הפרוע, העכרוריות הירקרקה והעגמומיות המבוהלת השוררים בחדר הקטן (...) אל מה שמזכיר חדר שיושבים בו ערים, ליד מיטת חולה אנוש ושומרים עליו בלילות".

רוב סיפורי הקובץ שומרים על החולה האנוש בעדינות של רוצח שכיר. כל סימן לניוול ולעוני שהדמויות היו רוצות להסתיר, לכסות - הסיפור חושף, מעצים. כשהסיפורים מתמקדים בדמויות אנשים צעירים דווקא - הוזים, חולניים, מרוטי עצבים ובשר - החולשה הקיצונית שאיתה הם מתמודדים היא פתח לדימויים ספרותיים עזים, יפהפיים, כמו־קולנועיים.

לצד הסיפור האמנותי שמצטבר לאורך הקריאה בקובץ - ומתבלט בזכות שני סיפורים צמודים בסופו, שמתפרשים כדיוקן הסופר בילדותו - מתגבש לאורכו מעין סיפור היסטורי מקביל ומהופך: תיאור ימיה האחרונים כביכול של התרבות היהודית הפולנית - המסורתית והבורגנית, הכפרית והעירונית - שהכותב משרטט בעזרת צעירים וקשישים אובדי דרך, חסידים ומשכילים, גברים ונשים, אפילו חלוץ ציוני מאוכזב, ששב מארץ ישראל לאדמת אבותיו, לפולין.

היה בהחלט מקום לתת לקורא רקע היסטורי מסודר, יבש, בפתח הדברים (במקום או בנוסף לאחרית הדבר שכתבה המתרגמת). היה מקום לציין בפשטות את שנת הפרסום של כל סיפור בעיתונות. גם הערות השוליים לאורך הסיפורים מתנדנדות בין מידע רלוונטי לפירוט לא הכרחי, אולי אישי מדי, של לבטי המתרגמת (שתרגומיה לבשביס זינגר רואים אור מתחילת שנות האלפיים). אולי היה כדאי לצרף לקובץ גם את שני הסיפורים הראשונים שפירסם הסופר - ובעברית - אם כבר מציעים לקורא פגישה מסודרת עם ניצני יצירתו. אבל טרוניות כאלה מתגמדות ביחס להנאה שמורגשת במעשה התרגום. קצת הוזה, משתלהבת מהעולם שנגלה בפניה - מהערות המתרגמת נדמה שהיא עצמה הופכת לדמות בסגנון הסיפורים.

"השריד שנותר", יצחק בשביס זינגר. הוצאת "ידיעות ספרים", מיידיש: בלהה רובינשטיין. 248 עמ'.

הביקורת התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"