"ההודאה": לחשוף את טראומת העבר
תיאטרון יפו הרים את הכפפה והעלה את "ההודאה" - סיפור טעון על הנכבה. התוצאה החזקה והמרגשת מותירה בסופה את השאלה כמה אנשים ירצו לראות את האמת המרה על הבמה
המחזה הסתובב שנים בין התיאטרונים הציבוריים בארץ, שכנראה חששו לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, הנוגע במושג המודחק - הנכבה. בסוף הוצג לראשונה בחו"ל, בוושינגטון. רק כעת הוא זוכה להעלאת בכורה ישראלית בהפקה צנועה בתיאטרון יפו שנעזרה במימון המונים ברשת.
המחזה אינו מתיימר להיות מסמך היסטורי, אלא מגולל סיפור בדיוני. לכן שינה המחזאי את שם הכפר שבו נטען שהיה הטבח מטנטורה לטנטור. קשה להגיד שהניסיון הזה שלו להרחקה אמנותית מצליח להסוות את הכוונות הדוקומנטריות. גם טענתו בתוכנייה שהוא "איננו מנסה להכריע בין הנרטיבים השונים של כיבוש הכפר" נשמעת כהיתממות, בהתחשב בעובדה שאבי המשפחה העומדת במרכז העלילה נאלץ בתמונה האחרונה להודות במעשיו הנפשעים בזמן "המלחמה ההיא" בפני בנו. הקונפליקט ביניהם מזכיר את התבנית העלילתית הבסיסית של "כולם היו בניי" של ארתור מילר, שמסביבו שזר לרנר מספר עלילות משנה המקשרות בין המשפחה היהודית למשפחה ערבית, שמקורותיה מטנטור.
עודף העלילות הטעונות והסודות המשפחתיים מעניק למחזה תחושה מלודרמטית מעט. אך הביצוע המרוכז והאמין של צוות השחקנים, בהדרכתו המיומנת של הבמאי סיני פתר, עוזר להשכיח אותה. עודד קוטלר מרשים מאוד בתור האב הסמכותי, המנסה לחמוק מעברו האפל, וחווה אורטמן טובה אף היא כאשתו הנאמנה. דניאל ברטוב הוא הבן הנכה, הקנאי לאמת, והוא מציג ביצוע כואב וחזק. גם שאר השחקנים עושים עבודה משכנעת, ויחד הם בונים דרמה חזקה ומרגשת הקוראת לחשוף את טראומות העבר, בניסיון לחפש שפה משותפת לעתיד טוב יותר. השאלה הנשאלת היא עד כמה אנשים ירצו לשמוע את המסר הזה, או שיעדיפו לשפוט את ההצגה על פי קנה המידה החוץ־אמנותי על סמך יחסם לפרשה ההיסטורית.
הביקורת התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
