מנזקי הצונאמי ועד הכלא השמור: הכאב האנושי דרך מצלמת זוכת הפוליצר
צילומיה של ברברה דוידסון, שזכתה בשני פרסי פוליצר וכעת מגיעה לארץ לרגל כנס הצילום של ישראל - לא פשוטים להתבוננות. משבויים בפקיסטן ועד רעב בסומליה, היא מתעדת את החיים במקומות שונים בעולם, ומציגה מציאות קשה לעיכול, כולל בארצות הברית. "עכשיו, עם הנשיא החדש, עיתונות חזרה להיות חשובה. זו החובה שלנו להגן על זכויות האדם", היא אומרת בראיון
"לא אשכח אותה - אישה סומלית, רוכנת על הברכיים לצד הילד הקטן שלה, שחולה מאוד. היא צעדה עם ילדיה 400 ק"מ מסומליה עד למחנה בקניה, כדי לקבל עזרה רפואית. רק לראות את העמידות של האישה הזאת והכוח שלה להמשיך, מילא אותי בכל כך הרבה השראה", מספרת צלמת העיתון לוס אנג'לס טיימס ברברה דוידסון על העבודה שלוקחת אותה למחוזות של סבל.
כבר 20 שנה שדוידסון, זוכת שני פרסי פוליצר, מבקרת באזורים מוכי רעב, מלחמות ועוני, מצוידת בהרבה אומץ ותשוקה, ובעיקר במצלמה שלה - שבהינף פלאש מנציחה רגעים - לעתים קשים, לעתים שוברי לב, כאלה שלרוב בוחרים לא להישיר אליהם מבט.
גם בישראל דוידסון כבר ביקרה, כשתיעדה את האינתיפאדה לפני 10 שנים, וכעת היא מגיעה שוב לרגל כנס הצילום של ישראל, שיתקיים ב-24 בנובמבר באוניברסיטת תל אביב ויוקדש לנושא "צילום מסביב לעולם". "אנשים לפעמים נשכחים באזורי המלחמה, ואני חושבת שזה חשוב לספר את הסיפורים האלה. חשוב שקולותיהם יישמעו", היא אומרת.
דרוש אומץ לצלם במקומות כאלה?
"אתה צריך תשוקה גדולה למה שאתה מתעד, וגם הרבה אמפתיה לאנשים שאת הסיפורים שלהם אתה מספר - כי אתה מסכן את החיים שלך במצבים האלה. אז צריך שהמוטיבציה שלך תהיה ברורה ושזה יהיה משהו עמוק עבורך".
קרה שנשברת?
"זה לא יועיל לאף אחד אם אני אעמוד ואבכה, כי התפקיד שלי הוא לתעד וליצור מודעות, אז אני חייבת לשלוט בהתנהגות המקצועית שלי. כשאני מתרחקת מהאזור, אני מעבדת את מה שאני רואה, אבל כשאני שם ברגע - התפקיד שלי הוא לספר את הסיפור".
מה את לוקחת איתך בתיק כשאת בדרכים?
"יש לי מצלמה וכמה עדשות. אני אוהבת לעבוד בדיסקרטיות, ולא רוצה לתפוס תשומת לב או להרבות בפלאשים כי זה עניין נפיץ ופגיע. אני אוהבת לעבוד תחת מסווה, וכשאני בנסיעות באזורים כמו אלה שצילמתי בהודו - המצלמה נמצאת בתיק".
יוצא לך לצלם גם "קרוב לבית"?
"אני מתעניינת מאוד במצבים האנושיים גם בלוס אנג'לס. יש לנו הרבה אלימות עם אקדחים או של כנופיות, ואת הסיפורים שלהם אספר, כמו גם של קהילות בשוליים. גם בארצות הברית יש את נקודת המבט ההומנית. כשטראמפ יהיה נשיא יהיו לנו הרבה יותר סיפורים חשובים לספר, כי הוא יוצא נגד הרבה קהילות שוליים, אז יהיה לי הרבה מה לעשות.
בינינו, קורה שאת חוטאת ומצלמת סלפי?
"האינסטגרם שלי מלא בסנאפ-שוטים חמודים וצבעוניים - יש את החיים הפרטיים שלי ואת החיים שבחוץ. אני חושבת שבני דור ה-Y אובססיבים לסלפי. זה מטורף. כולם כל כך מרוכזים בעצמם. פשוט תפנו את המצלמה לכיוון השני ותראו לנו מה קורה בעולם".
עוד מצילומיה של דוידסון:
"אמא ואמבטיה" (2009): ב-1966 הממונה על ענייני אינדיאנים בארצות הברית, רוברט בנט, הקפיא את פיתוחו של שטח גדול בצפון-מזרח אריזונה שהיה מוקד לסכסוך בין שני שבטים שטענו עליו בעלות. כ-43 שנה היה השטח לא מתוחזק ולא מפותח, ואנשים שגרו בו סבלו מרמת עוני שנחשבת חריגה בארצות הברית. בתמונה: תומסינה נז (35), רוחצת את בובי בן הארבע, אחד משבעת בניה, באמבטיה שהיא למעשה גיגית קטנה מברזל. לתומסינה, שגרה באותו אזור שהוקפא, אין בבית מים זורמים, והיא נאלצת לרחוץ את ילדיה עם מים שמובלים ממרחק ומחוממים על ידי תנור הלבנים של המשפחה. תחילה היא רוחצת את הקטן שבילדיה, שצורך את הכמות הקטנה ביותר של מים, לאחר מכן מוסיפה קצת מים ומקלחת את הבא בתור, וכן הלאה. התשלום עבור מקלחת בשירותים הציבוריים הקרובים, כשני דולרים - יקר מדי עבורה.
טקס "דונדי" בהודו. מדובר בטקס הינדי, שמבוצע ביום ספציפי המוקדש לאלה, שעל פי האמונה ההינדית מגנה על אנשים מפני מחלות. המבצעים את הטקס מאמינים שהוא יביא להגשמת משאלותיהם.
כלא קורקורן נחשב אחד מבתי הכליאה השמורים ביותר במערכת בתי הכלא של קליפוניה. בתמונה: תאי כליאה גדולים ממתכת שבהם שוהים האסירים, מסודרים בשתי שורות תחת השמש הקופחת של העמק - מחוץ לחומות הכלא. זהו "זמן השהייה בחוץ" עבור האסירים, שמטעמי ביטחון נשארים בתוך התאים. חלק מהאסירים חולק תא עם עוד פרטנר, אבל רובם שוהים שם לבד. אחד מעביר את הזמן בצעידה הלוך וחזור, והשני מבצע תרגילי התעמלות. על פי חוקי המדינה, אסיר ייכנס לתא שכזה לאחר שביצע סדרה של תקריות אלימות תוך כדי השהייה בכלא - כמו רצח, ניסיון לרצח וסחר בסמים.
כנס הצילום של ישראל, בהפקת קבוצת גליץ, יתקיים ב-24 בנובמבר באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב.
