סטיבן ג'רארד. אגדה
טור מאתר האוהדים קיק: הוא הפך לאחד השחקנים הכי ידועים בעולם, לדוגמה אדירה לסמל ולכישרון ולהוכחה החיה ששחקן יכול להיות גם אוהד. כי ג'רארד, ג'רארד הוא מיוחד
אולי הוא נכנס לנו ככה לראש בגלל סגנון המשחק שלו, כדורים גאוניים ומסירות חותכות הגנה, הקרבה מדהימה במרכז השדה, פיזיות ואומץ בלתי נתפס כשהוא בעט פעם אחר פעם בבעיטות מחוץ לרחבה. נכון, אין ספק שהיה לי כישרון בבעיטות האלה ולפחות מחצית מאותן בעיטות ננעצו ברשת של שוער אומלל, אך עדיין נדיר מאוד לראות שחקן עם אומץ כזה, ששובר הרבה סטיגמות על קשרים.
אולי זה בעצם היותו סמל מובהק של ליברפול, הוא מעולם לא רצה לעזוב את הקבוצה, ונשאר שם כמעט עד סוף הקריירה (למעט ביקור קצר בארצות הברית). הוא תמיד היה שם, מתרגש מכל דבר, מחובר לאוהדים ולסמל. נלחם גם כשקשה. כי קל לא היה לבחור בליברפול, על אף שזכה כמעט בכל תואר אפשרי, דווקא התואר שכל כך רצה, האליפות, מעולם לא הגיעה אליו.
ואולי, אולי זה בכלל החיבור המדהים שלו לאוהדים, ג'רארד תמיד היה אוהד ליברפול ונשאר כזה גם בהיותו שחקן, רבים מספרים על היציאות המשותפות שלו עם אוהדים אחרי משחקים, לפאבים, לקניונים או סתם לחגוג את הניצחון שדקות לפני היה שותף לו. ג'רארד פשוט היה אוהד ליברפול שמשחק על הדשא, אבל תמיד יתרגש מהאטמוספירה המדהימה באנפילד.
ג'רארד הוא בעצם דוגמה לשחקן ששובר את כל הסטיגמות האפשריות, בין אם זה קרבה בין קהל לשחקנים, נאמנות שחסרה בימינו בכדורגל העולמי והישראלי בפרט והיכולת להיות לוזר ו-ווינר כאחד (כי גם רגעים קשים, ממש אבל ממש לא היו חסרים לו).
בעצם, ג'רארד הוא ג'רארד. ועל אף שזו נשמעת הפרשנות הכי שטחית שיכולה להיות, אין דרך טובה יותר לתאר את השחקן המדהים הזה.
לפנייה לכתב/ת 
