פולצ'ק מ"תאג"ד": "בזכות הפציעה בצבא הפכתי לשחקן"

דימה מירושניקוב נחת מאוקראינה ישר לכיתה ג' בישראל. את קבלת הפנים הכואבת שחיכתה לו שם, הוא לא שוכח. הסנדוויץ' שאמו סבטלנה הכינו לו - עם נקניק וגבינה צהובה - הספיק בשביל שכל יתר הילדים ילעגו לו. ספתח ל"גזענות ועלבונות שחוויתי עד שהחלטתי לשנות את השם שלי", הוא חושף. היום, בגיל 28, הוא כבר לא דימה. רק דין - כי "נמאס לי שאני מכיר בחורה והדבר הראשון שהיא שואלת זה אם אני רוסי". אתם בטח מכירים אותו כפולצ'ק - החובש הדתי שגונב את ההצגה ב"תאג"ד", הלהיט התורן מבית yes.

הקשיים האלה לא רק גרמו לו לשנות את השם - הם דרבנו אותו. בשירותו הצבאי התגייס ליחידה מובחרת, ותכנן להישאר עוד שנים ארוכות על מדים - אבל פציעה במהלך מבצע חשאי חיסלה את החלום על קריירה צבאית. "אסור לי לדבר על זה", הוא מדגיש, "אני רק יכול לומר שראיתי את המוות מול העיניים. חשבתי שלא אצא מזה".

מה עובר בראש ברגעים האלה?

"אמא שלי. לא ראיתי אירוע ספציפי מול העיניים או משהו כזה - פשוט ראיתי תמונות שלה רצות. לא הרגשתי כאב, יש כל כך הרבה אדרנלין שאתה לא מרגיש שום דבר. אני ממשיך להיזכר ברגע הזה עד היום. זה משהו שהולך איתך כל החיים". בעקבות הפציעה נותח בידו, עבר שלושה חודשים ארוכים של שיקום - ואיבד כמעט לחלוטין את הראייה בעינו הימנית. "אני הולך עם משקפיים, אבל הם בעצם רק לעין הפגועה", הוא אומר.

איך הפציעה השפיעה עליך?

"כשאתה קרוב למוות, אתה מתחיל לראות את החיים אחרת. לפני הפציעה הרגשתי שאני סוג של סופרמן, שאי אפשר להרוג אותי. אחרי הפציעה אתה מבין שכל אחד יכול למות. חשוב לי לומר שבתור לוחם שנפצע בצבא - אני דוגמה לכך ששירות בצה"ל לא עוצר הגשמת חלומות. אני לא אומר שכל אחד חייב להתגייס לקרבי או להתגייס בכלל - אבל נסו לתרום למדינה. זו המדינה שלנו, וצריך לאהוב אותה ולתרום לה".

ההסתכלות המחודשת שלו על החיים היא גם זו שהובילה אותו למסך. "אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי ללמוד מנהל עסקים. זה מה שציפו ממני, החברים דחפו לזה, אז נרשמתי למרכז הבינתחומי", הוא נזכר. "אבל אחרי חצי שני, קלטתי שאני לא הולך עם החלום שלי, עם מה שרציתי לעשות כל החיים - שזה ללמוד משחק. עזבתי את הלימודים בבינתחומי באמצע השנה ונרשמתי לסטודיו של יורם לוינשטיין".

שנה אחרי שהחל את הלימודים שם - מורישניקוב הוזמן לאודישן לסדרה חדשה - זו שתוך זמן קצר תהפוך אותו לכוכב. "בהתחלה בכלל נבחנתי לגלם את הדמות של דניאל, למדתי את כל הטקסטים שלו", הוא מספר. "אחרי כמה שבועות עשיתי אודישן נוסף, לתפקיד של הנאו-נאצי, והתקבלתי. אבל אז קראו לי שוב, הפעם להיבחן לתפקיד של פולצ'ק. חיכיתי די הרבה זמן לתשובה, אבל בסוף קיבלתי אותו.

"אחרי שהודיעו לי שקיבלתי את התפקיד, הייתי בשוק. הודעתי לסוכן שלי (יוני דותן - ר"ב), ואמרתי לו שזה אומר שאצטרך לעזוב את הלימודים. הוא אמר שזה תפקיד ששווה את זה. אחר כך הוא כבר אמר לי שכדאי שאחזור - אבל ניסינו בכמה קונסטלציות, ולא הצלחנו".

לימודים או לא, התפקיד עשה את שלו. "תאג"ד" הפכה מיד עם עלייתה ללהיט - ושורה של שחקנים אלמונים יחסית זכו בן רגע למעמד של כוכבים. מורישניקוב, בינתיים לפחות, נהנה מהפרסום שהגיע משום מקום. "אני מת על זה שאנשים באים אליי ועושים איתי סלפי", הוא מודה. "זה מחמיא. אני אף פעם לא אומר 'אל תצלמו אותי' - להיפך, אם אני רואה שמישהו מזהה אותי ומתבייש לגשת, אני הולך אליו ואומר לו שאני רוצה להצטלם איתו.

"זה היופי בעידן שלנו. אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן, רואה סדרות ומת לפגוש את הכוכבים - אבל יכולתי רק לחלום על זה. היום הכול נגיש יותר. יש אינסטגרם. יש פייסבוק. אנשים מבקשים ממני דברים. אני משתדל לענות לכולם - אבל אם באמת אענה לכולם כנראה לא אניח לטלפון. אני שולח סרטונים עם איחולים למשל, במיוחד לחיילים. זה הכי כיף שיכול להיות".

אתם קאסט של שחקנים צעירים, איך הייתה ההרגשה על הסט? 

"זה שרוב הקאסט לא מוכר יצר בינינו חיבור מדהים. אני בקשר היום עם רוב השחקנים. אנחנו נפגשים, אפילו רואים פרקים ביחד. הייתה אווירה טובה שם. אני חושב שהסדרה כל כך הצליחה גם כי אנחנו באמת חברים. אני נפגש עם אור אדרי (בן לולו) על בסיס יום-יומי. אני נפגש גם עם אינה בקלמן (רונה) ותומר קפון (דניאל).  דניאל גל (רתם)  היא כמו אחותי הגדולה. באמת יש אווירה מיוחדת כשמגיעים לסט וכולם אוהבים זה את זה. וכמובן ציון רובין הבמאי ויוצר הסדרה. לתחושה הזו על הסט סייע גם ציון רובין, הבמאי והיוצר".

"אסור לנו העולים להתבייש במי שאנחנו"

מירושניקוב הגיע לישראל רק עם אמו. את אביו לא ממש הכיר - הוריו התגרשו עוד קודם לכן, והעלייה ארצה ניתקה אותו מהמשפחה באופן סופי. כל זה השתנה כשדין היה בן 17. "פתאום התחלתי לשאול את אמא 'מה עם אבא?' ו'למה התגרשתם?'. אמרתי לה - מה שהיה ביניכם זה סבבה, אבל אני רוצה לחזור להיות בקשר איתו".

החיפושים לא היו פשוטים אחרי נתק כל כך ארוך. לבסוף, אחרי חודש ובעזרתה של חברה של המשפחה, עלה בידיהם לאתר אותו. "נסעתי לאוקראינה, הלכתי למקום העבודה שלו", הוא משחזר. "זה היה רגע מרגש: הוא היה שקוע בעבודה, ואני אמרתי לו 'פאפא'. הוא הסתובב בדרמטיות, עברה חצי דקה מתוחה במיוחד. ואז הוא אליי, התחבקנו ובכינו. גיליתי גם שיש לי אח קטן". 

עם החברים מ"תאג"ד". "צופים בפרקים ביחד"(צילום: ורד אדיר)

אתם בקשר היום?

"ראיתי אותו לאחרונה לפני חצי שנה. הוא לא גידל אותי, הוא אבא שלי רק במובן הרשמי - אבל אנחנו מדברים פעם בחודש. עם אחי הקטן אני בקשר מצוין, וזה חשוב לי. לא מזמן הוא בא לבקר אותי בישראל ובילינו יחד".

את השיחה הזו אנחנו מקיימים כשמירושניקוב אורז את חפציו, בדרך למסע של חודש בארצות הברית - במסגת מיזם של ארגון נכי צה"ל שנועד לסייע להסברה הישראלית. הרגע הזה, שבו הוא הופך להיות הפנים של מדינת ישראל - זה הניצחון הגדול שלו על הקשיים שחווה בילדותו. "כל החיים שלי ניסיתי להיות יותר ישראלי", הוא מסביר. "תחשוב - אתה מגיע לישראל ואומרים לך 'יא רוסי מסריח', וכשאתה באוקראינה, לא רוצים אותך. זה מתסכל".

מה אתה זוכר מהילדות בארץ?

"את הגזענות. כשהיו אומרים לי 'רוסי מסריח' ישר הייתי מחזיר עם אגרוף או סטירה. הקללה הזאת הייתה מקפיצה אותי. כשאמא שלי הייתה מתקשרת, הייתי זז הצידה כדי שלא יצחקו עליי שהיא מדברת ברוסית. כדי להיפטר מהמבטא אמרו לי לגרגר מים כל יום ולעשות ררר - וככה הרי"ש שלי נעלמה. בדיעבד, אני מבין ששיניתי את השם מפני שהתביישתי במה שאני. היום אני יכול להגיד לכל העולים החדשים - אסור לנו להתבייש במי שאנחנו. לי אין בעיה שיקראו לי דימה, אני מספיק בטוח בעצמי. מי שלא טוב לו - יום טוב לו".