שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסטונס מזדקנים עם הבלוז, וזה נשמע מצוין
    מיק ג'אגר הוא תופעת טבע אמיתית, אבל בגילו צרחות לצלילי שירי אהבה רווי דיסטורשן הן עסק קצת פתטי. אלבום הקאברים "Blue and Lonesome" מסמן את הפנייה של הרולינג סטונס אל הבלוז, שם בני ה-70 פלוס הולכים ומשתבחים עם השנים. וזה אכן נשמע מצוין וכיפי, כמו תיקון היסטורי של ממש

    יש פרויקטים מוזיקליים שאתה מתאהב בהם עוד לפני ששמעת אפילו תו אחד. אני יודע, אני יודע. זה לא מקצועי, לא שקול ולא אובייקטיבי - וזה כל היופי. ממתי מוזיקה היא עניין מדעי? ולענייננו - איך אפשר שלא להתרגש, למשמע הידיעה על אלבום קאברים של הרולינג סטונס לקלאסיקות בלוז ישנות משנות החמישים והשישים? הרי לא צריך להיות היסטוריון גדול, כדי לשמוע את שאון המעגלים הנסגרים.

     

    עוד אבן דרך חשובה. הרולינג סטונס (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    עוד אבן דרך חשובה. הרולינג סטונס(צילום: AFP)

    זה לא רק ציון דרך עבור הסטונס, שהחלו את הדרך המפוארת שלהם באותו אופן ממש, כלומר קאברים לבלוזיסטים אמריקניים בתחילת שנות השישים (חשבון פשוט - לפני למעלה מחמישים שנה), אלא הצדעה לרוקנ'רול כולו, שהסטונס הצעירים וחבריהם לאיים הבריטיים סייעו בשכלולו ובהמראתו.

     

    עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

    התעלומה חזרה: להתמסר מחדש לקייט בוש

    החדשים והמצוינים של גדג', הבלקן ואבידן

    זהירות, קלאסיקה: 25 לבייבי שהציל את יו-2

     

    בלי פילטרים, בלי משחקים, ישר ולעניין. "Ride 'Em On Down"

     

    התהליך, בפשטות רבה, היה כזה: בארצות הברית חי ומלך הבלוז, בעיקר דרך האחים כהי העור. אבל כדי לעבור שלב הכרחי באבולוציה, ולרתום אותו למרכבת הדיסטורשן, היה צורך בתיווך מעבר לאוקיינוס. אנגלים צעירים שתו את הבלוז בצמא, התיכו אותו בסגנונות נוספים ויצרו מתקפת רוק, שחזרה כמו בומרנג לאמריקה. ועכשיו, עשרות שנים וטונות של קוקאין מאוחר יותר, מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס והחברים עורכים מחווה מחודשת לענקי הבלוז שעליהם גדלו. ובעצם, גם לעצמם. ולרוק כולו.

     

    "Blue & Lonesome" הוא אלבום חדש שלהם - 26 במספר - הכולל 12 חידושים לקלאסיקות של ענקים כמו האולין וולף, ג'ימי ריד, ליטל וולטר ואחרים. כדי להעצים את הריגוש, הסטונס הקליטו אותו באולפני Grove בדרום לונדון, ממש לא רחוק מהמועדון שבו הופיעו בפעם הראשונה ובכלל - מאיזור המרעה המקורי שלהם. החבר הוותיק אריק קלפטון, שמבין דבר אחד או שניים בבלוז, קפץ להתארח בשניים מהשירים. האלבום הוקלט בלווי המפיק המוזיקלי דון ווז בתוך שלושה ימים בלבד. בלי פילטרים, בלי משחקים, ישר ולעניין.

     

    המחווה שלהם לענקי הבלוז. הרולינג סטונס (צילום: getyyimages) (צילום: getyyimages)
    המחווה שלהם לענקי הבלוז. הרולינג סטונס(צילום: getyyimages)
     

    שירים קצרים, רזים ואדירים. "Hate To See You Go" מתוך האלבום

     

    ויש עניין. הסטונס נשמעים פה פשוט מצויין, לטעמי - זה האלבום הכי מוצלח שלהם מאז אמצע שנות התשעים. השירים קצרים, רזים ואדירים. מפוצצים באנרגיות ועטופים בסאונד מלוכלך, חי ואותנטי לגמרי. מיק ג'אגר, בן 73 למען השם, זועק, גונח וקודח כאילו לא השתנה דבר מאז ההופעה הראשונה שלהם במועדון המרקי בלונדון, ביולי 1962. תקשיבו, למשל, ל"Everybody Knows About My Good Thing" - במקור של ג'וני טיילור - כדי להבין איך נשמע בית ספר לשירה. סולו הגיטרה של קלפטון שפותח את השיר בטח לא יפריע. ג'אגר מפליא גם בנגינת מפוחית, עמוד תווך מוכר של הצליל הבלוזי.

     

    הכי מוצחל מאמצע שנות ה-90. עטיפת האלבום ()
    הכי מוצחל מאמצע שנות ה-90. עטיפת האלבום

    "לא בזבזנו זמן על חזרות על השירים האלה", סיפר חבר הלהקה רוני ווד ל-BBC, "פשוט בחרנו שיר שהתאים למפוחית של מיק או לריף גיטרה". גם ווד, ריצ'רדס, וצ'רלי ווטס נשמעים מצויין. והם בעיקר נשמעים נהנים. הרצועה "Hoo Doo Blues" - במקור של לייטנינג סלים - היא פשוט 2:36 דקות של כיף טהור. "Little Rain" - במקור של ג'ימי ריד - מספק את ההנאה שבאיטיות. ו"I Can’t Quit You Baby" הנועל, שגם נהנה מהגיטרה של קלפטון, הוא כבר התפוצצות בלוז אמיתית. יש משהו בצליל המוכר כל כך של הסטונס, שמצליח לתווך אוצרות בלוז גם לקהל שלא גדל על הז'אנר.

     

     (צילום: getyyimages) (צילום: getyyimages)
    (צילום: getyyimages)

    מעבר לעניין הסנטימנטלי ולסגירות המעגל, יש לא מעט היגיון בבחירה הזו של הסטונס להוציא אלבום קאברים בלוזי. קודם כל, זה הרבה יותר פשוט מלהוציא אלבום מקורי, שיאלץ אותם להתכנס יחד באולפן למשך חודשים, וספק אם אפילו המעריצים הכי גדולים של הלהקה עדיין מחכים לו. לא פלא שהאלבום האחרון שלהם, "A Bigger Bang", יצא כבר לפני 11 שנה, ושהלהיט הענקי האחרון של הלהקה, "Anybody Seen My Baby", הוא כבר בן 19.

     

    "Blue & Lonesome", במובן הזה, הוא דרך להפגין נוכחות ורלוונטיות, מבלי לשלם את המחיר של אלבום רגיל. בלי קשר - בלוז, בניגוד לרוקנ'רול, הוא ז'אנר שבו מותר להזדקן. אפילו רצוי. רוקר בן שבעים הוא פחות או יותר סתירה מהלכת. מישהו שכבר היה צריך למות מזמן, אבל שרד כדי לבצע את "Satisfaction" בפעם המיליון, ולהוסיף עוד כמה ג'ובות ליורשיו. בלוזר בן 70 נתפס דווקא כמישהו שמשתבח עם הגיל. וכמה שיותר קמטים, יותר טוב.

     

    לא בזבזו זמן על חזרות. הסטונס עם "Commit A Crime"

    לא בזבזו זמן על חזרות. הסטונס עם "Commit A Crime"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מיק ג'אגר הוא אמנם תופעת טבע אמיתית, אבל אפילו במקרה שלו, כשהוא צורח בפזמון של שיר אהבה רווי דיסטורשן, העסק מתחיל להיות קצת פתטי. אבל לא כאן, כי הצעקה והיללה הן חלק אינטגרלי מהבלוז. בכל גיל. אם תרצו, יש כאן גם סוג של תיקון היסטורי. כשהסטונס בני העשרים ביצעו שירים של בלוזיסטים קשי יום בני שישים ומשהו, שישבו בדלתא של המיסיסיפי ושרו את מכאוביהם, היה בזה משהו מעט אבסורדי. עכשיו, הם בדיוק בגיל הנכון. וככה זה גם נשמע.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    לאתר ההטבות
    מומלצים