שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מייקל שייבון כתב את אמריקה של טרום-טראמפ

    "טלגרף אווניו", הרומן החדש והכיפי של שייבון, מלא באינספור ציטוטים למביני עניין, אך אלה לא הופכים אותו לכבד, אלא למתוחכם. מעבר לכתיבה המהנה, יש בו גם עדות לאמריקה הליברלית שהתאהבה ברעיון של ללכת יחד אל עבר השקיעה - ואז הגיעו הבחירות

    גיבסון גוד, כוכב פוטבול שחור שהפך לאיל הון, מגיע לעיר הולדתו הענייה בקליפורניה ומתכנן להקים שם קומפלקס תרבות, קניון־פלצת שיקדם כלכלית את האזור, או בעיקר את המשקיע, תלוי את מי שואלים וכמה שוחד הוא קיבל. ארצ'י סטולינגס (שחור) ונט ג'פי (יהודי) מנהלים חנות תקליטים משומשים שמתמחה במוזיקה שחורה, מג'אז עד פאנק ושורשי היפ־הופ. העסקים האזוטריים מלכתחילה גם ככה לא פורחים, והקמת מחלקת הוויניל המדהימה שגיבסון גוד מתכנן בקומפלקס הסמוך תקבור אותם סופית.

     

    בדומה, נגיד, לשדרות ירושלים ביפו - המשתרעות מעומק השכונות עד מעוזי הג'נטריפיקציה של אזור נגה ושוק הפשפשים המחודש - טלגרף אווניו מחברת את אוקלנד, השחורה והענייה ברובה הגדול, עם ברקלי האקדמית והשבעה (עד כמה שניתן לשבוע מסלט אלפלפא). הרומן השמיני של מייקל שייבון ממוקם בדיוק בנקודת המתח הזו. הוא מדגים, בין היתר, איך הוויכוח על כן קניון־לא קניון הוא מסובך כי היוצרות נוטות להתהפך בו: אלו שאמורים, לכאורה, לרצות בשימור צביונו הישן של מקום, על האותנטיות שלו, על הקהילתיות שבו, כלל אינם מעוניינים בכל הקשקשת יפת הנפש הזו שמייצגת עבורם בעיקר עוני וצמצום. הם רוצים שיעשו יפה וגדול ושופינג, ושידחפו את הדיון על אותנטיות לאקדמיה הלבנבנה ממנה הוא הגיע. לא אכפת להם אם הכסף הגדול נגזל מהם לטובת שועי הקפיטליזם, ואם שועים אלו הם חבר'ה "משלהם" שעלו לגדולה - אז בכלל ריספקט.

     

    רקוויאם לאוהבי התקליטים. טלגרף אווניו (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    רקוויאם לאוהבי התקליטים. טלגרף אווניו(צילום: AFP)

    הרומן הכיפי הזה הוא יצירה ספרותית שמתכתבת בראש ובראשונה עם יצירה קולנועית. העולמות של שייבון הם עולמות טרנטינואים של אזוטריה כבדה: קונג־פו, טיפוסים מופרכים, הקלטות נדירות, מיתות משונות, טראש, סרטי בלאקספלויטיישן ותרבות שחורה בכלל, האופן שבו התרבות השחורה פוגשת תרבות יהודית, ואהבה גדולה לקולנוע (טרנטינו עצמו מוזכר בספר כמה פעמים, בין היתר כנושא מרכזי בקורס קולנוע שאותו פוקדים שני הבנים המאוהבים של הגיבורים, ג'וליוס וטייטוס, שאולי היה נחמד יותר לקרוא להם יוליוס וטיטוס). גם הדיאלוגים מזכירים את אלו הזכורים של טרנטינו - "מדונה", "מק-רויאל עם גבינה" וכו' - וגדושים בשנינויות ושילובים מדגדגים של גבוה־נמוך. רק האלימות הגרפית הבוטה שמזוהה עם טרנטינו לא נוכחת כאן בכלל. כמצופה מהנאמר לעיל, הספר משופע ברפרנסים: אזכורים של מתופפים בהקלטות נדירות, ציוד נגינה ספציפי, סצנות מ"סטארטרק".

     

    המתרגם משה רון מפליא בהערותיו אבל גם הוא לא יכול לספר לכולם כל הזמן מה זה ווה-ווה (פדאל גיטרה פופולרי בשלהי הסיקסטיז) או להזכיר מי זה רוד סרלינג (המנחה של סדרת הקאלט "אזור הדמדומים"). מדובר בגן עדן של חנונים-אנלוגים-קולים, להבדיל מהחנונים הדיגיטליים הלא קולים בכלל. המסאז' הקטן לאגו של הקורא שיודע מי זה סאן רה הוא עניין שיש לקחת בשקלול הסיבות להנאה מהקריאה.

     

    שייבון. כתיבה וירטואוזית (צילום: Getty Images) (צילום: Getty Images)
    שייבון. כתיבה וירטואוזית(צילום: Getty Images)

    שייבון ידוע כסופר של עולמות סגורים, כרב-מג של תרגילים ספרותיים. על אף שגם הוא נע בשדה מצומצם מאוד, "טלגרף אווניו" הוא כנראה הרומן הכי פחות "תרגילאי" שלו, אם כי כקודמיו, לעיתים הוא מעט מזיע ממה שנדמה כתחקיר יתר. עם זאת, אם היה לנו אי פעם ספק - ב"איגוד השוטרים היידים" או ב"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" - הרי שלנוכח 551 העמודים של "טלגרף אווניו" מצווים אנו להפטיר: הבנזונה יודע לכתוב. היהודי החתיך הזה מתאר מכוניות ורחשי לב באותה יד אמן רברבנית ("חסר מנוח כטלסקופ רדיו"), והוא גם מצחיק, כרגיל ("עצם המגע עם טמפון עלול לגרום לגופו לגדל פות באופן ספונטני").

     

     

    אף שהתמה המרכזית בו היא אבהות, או גברים בכלל, "טלגרף אווניו" מעמיד במרכזו גם דמויות נשיות אמינות ומעוררות הזדהות: אביבה וגוון, שתי המיילדות העצמאיות, החזקות, מתמודדות עם הילדותיות ההכרחית המלווה גברים־אספנים. זה ספר פמיניסטי, קהילתי, אנושי, גיי פרנדלי ובקיצור - ליברלי. מה שנוטע לעיתים את התחושה שהעלילה ממוקמת באמצע הדרך לאוקלנד, אבל הסופר יושב עמוק בברקלי. שייבון כמובן מודע לבעייתיות הזו, והוא משליך אותה על דמויות נלעגות של לבנים שמחקים שחורים, ובתלונות על "טרנטינו הלבן".

     

    הופעת האורח של אובמה, עדיין כסנטור, שנעצר להאזין להרכב הג'אז שנשכר "לחמם" ארוחת ערב של תורמים לפני הנאום שלו, מדגימה עד כמה "טלגרף אווניו" שייך יותר לעידן הפרה-טראמפ; לפני הפיצוץ הגדול של פוליטיקת הזהויות, כשעוד אפשר היה להאמין שתכף נשכח מכל החרא הזה ונצעד יד ביד לעבר השקיעה, ליברלים חובבי תרבות אזוטרית מכל הגזעים. הספר עבה אך הנייר דק, כך שהתוצאה אינה כבדת משקל. כן, בהחלט, אפשר לומר: "טלגרף אווניו" לא כבד, הוא אחי.

     

    "טלגרף אווניו", מייקל שייבון. הוצאת עם עובד. מאנגלית: משה רון. 551 עמ'.

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים