הסיפור המופלא של הצלם הישראלי וציידת העיטים ממונגוליה
בשבט נוודים במערב מונגוליה נוהגים הציידים להשתמש בעיטים זהובים, עופות דורסים גדולים, שאולפו לצוד חיות בר. הצלם אשר סבידנסקי בילה חודשיים עם הציידים ומשפחותיהם, שם פגש את אישולפאן, נערה בת 13 מיוחדת במינה שהפכה כנגד כל הסיכויים לציידת הראשונה במדינה. בזכות צילומיו המרהיבים, הופק סרט קולנוע על חייה של הנערה, שיוקרן ביום שני בפסטיבל "דוקאביב נגב"
"את רוב הזמן השקעתי בהיכרות עם האנשים ושהם יכירו אותי"
"עונת הציד בשיאה בחורף, היא כוללת נסיעה שעות על גבי שעות בדרכים לא דרכים, המון ניסוי וטעייה. האנשים במונגוליה, הם נעימים, חמים ונחמדים, במיוחד למי שעושה מאמץ פיזי להגיע אליהם", הוא מוסיף. "השקעתי את הזמן, לא באתי לשבוע וברחתי. אלא כמעט חודשיים, במהלכם, אני חושב שצילמתי אולי שש או שבע פעמים בעיקר בזמני שקיעה. את רוב הזמן השקעתי בהיכרות עם האנשים ושהם יכירו אותי. הצילום הוא בונוס. החוויה הרבה יותר חשובה וחזקה מהמפגש עצמו ולא רק לגמור כרטיסי זיכרון עם אלפי תמונות".
הנוודים המקומיים משתמשים בעיטים הזהובים כדי לצוד שועלים בעיקר לשימוש בפרוותם בחורפים הקשים במדינה. העיטים שצדים יונקים כדוגמת ארנבות, ניזונים מהן כדי להתקיים.
מסורת עתיקת יומין: "העיט ניצוד מהקן ועובר הליך של אילוף"
"כל צייד מחזיק עיט אחד, רק נקבות ולא זכרים, מאחר והנקבות חזקות וגדולות יותר. מהרגע שהעיט ניצוד מהקן, כשהוא בן מספר חודשים, הוא עובר הליך של אילוף לתעופה, הוא הופך לעיט חזק יותר מאשר בטבע, מאחר והוא חי בתנאים טובים עם גישה למזון", הוא מסביר. "מדובר במסורת בת מאות שנים בה נוהגים הנוודים לעבוד עם העיטים ביחד. העיט נותר פראי וככל שהוא פראי יותר, הוא יצוד את הטרף מהר יותר".
הציידים נעזרים בעיטים כדי לצוד את הטורפים בעיקר בשביל שימוש בפרוותם לחורף הקשה באזור וחלק מתופעת הציד, מסייעת גם לשמור על אוכלוסיית הזאבים והשועלים.
"כשאתה מרדד אוכלוסיית טורפים מסויימת, זה חוסך הרבה כאב לנוודים. כשהחורף הקשה בעיצומו, אם השועלים מתרבים וטורפים את רוב המזון בשטח, כמו הארנבות והמרמיטות, לזאבים לא נותר מזון רב והם טורפים לנוודים את עדרי הצאן והסוסים. העיטים למעשה צדים את השועלים והזאבים יכולים גם לשרוד על אותו הטרף הקיים, לא פוגעים בחיות של הנוודים ולא ניצודים על ידי הנוודים".
לדבריו, הציידים משתמשים בעיטים עד גיל שמונה שנים ובתום התקופה, ישחררו את הנקבות במהלך האביב, בעת עונת הייחום בחזרה לטבע. "למעשה, השבת העיטים כשהם בוגרים וחזקים, מסייעת לאוכלוסייה לשרוד ולהתרבות בשיעורים שלא נראים במדינות אחרות. זו דרך לאזן את התרבות עם הסביבה".
"לכל צייד יש קריאה משלו, לרוב העיט מזהה את הקריאה של הצייד. כשהעיט יוצא, מחפש טרף וצולל אליו. זו ציפור טרף, רוצחת, מכונת ציד מדהימה, מהירה, מדוייקת. ראיתי אותו צד כמה פעמים עם ציידים ואולי רק פעם או פעמיים העיטים שבו בלי טרף".
לדבריו, באותה תקופה, רוב האנשים שהגיעו לאזור מערב מונגוליה ויתרו על התענוג בשהות בחורף הקשה, בו הטמפרטורות צונחות גם למינוס של 30 ו-40 מעלות מתחת לאפס. תקופת התיירות מתרחשת בעיקר במהלך עונת הפסטיבל שמושכת אליה ציידי עיטים מרחבי מונגוליה במהלך ספטמבר ואוקטובר, אז הטמפרטורות חמימות יותר.
במאי הסרט: "חייב להיות סרט מאחורי כל התמונות הללו"
המסורת העתיקה עוברת בעיקר מאב לבן, אך בשנים האחרונות החלו גם נערות לקחת חלק פעיל והופכות לציידות. אשר תיעד ציידים צעירים, אך כשפגש את משפחתה של הנערה שהחלה לעשות צעדיה הראשונים בעולם הציד, הוא החליט לשנות כיוון מתיעוד בלעדי רק של הציידים הצעירים ולהתמקד בסיפור המיוחד של הנערה.
הצילומים של אשר בהם תיעד את הציידים הצעירים בפעולה ובמיוחד את סיפורה של הציידת הצעירה, התפרסמו בנשיונל ג'יאוגרפיק בשנת 2014 והיוו את פריצת הדרך שלו בעולם הצילום הדוקומנטרי. מאז הוא זכה בפרסים נוספים בזכות סדרת הצילומים המרהיבה של ציידי העיטים.
בראיון סקייפ ממשרדו בניו יורק בשעת בוקר. כלבו ג'ק ממהר להגיע בעקבותיו ומתיישב עליו. "חיפשתי את אשר בפייסבוק, מצאתי אותו, התכתבנו ותוך זמן קצר, כבר שוחחנו בסקייפ. לא חלפו מספר שבועות וכבר מצאנו את עצמנו במטוס יחד למונגוליה למפגש עם משפחתה של אישולפאן כדי לראות אם הסרט ניתן לצילום".
בני המשפחה כבר זכו לראות צלמים מקצוענים וחובבים, שבאו להתעניין באורח חייהם ונעלמו לאחר לילה או שניים. שובו של אשר למשפחות אותן הכיר במהלך שהותו הראשונה, סייעה להם לשבור את הקרח. "המשפחה התלהבה והדבר הראשון שהאב שאל אותנו, הוא האם נרצה לצלם את גניבת העיט הזהוב הראשונה בשביל הבת שלו וזה היה הצעד הראשון בסרט".
הסרט שצולם והופק בקפידה, נראה לרגע כמו הפקת ענק שכללה עשרות אנשי צוות בשטח, אך מסתבר כי מרבית עבודת הצילום וההפקה היתה תלויה על כתפיהם של שלושה אנשים, ביניהם גם אשר, ששימש כמפיק בפועל וצלם.
"היינו שלושה אנשים בשטח. לא היה לי כסף לעשות סרט גדול, השתמשתי בחסכונות חיי כדי לצלם את הסרט ונכנסתי לחובות עם הבנק. לא יכולתי להרשות לעצמי צוות גדול ואני לא אוהב צוותים גדולים, במיוחד כשאתה יוצר סרט דוקומנטרי, כי זה עלול להקשות על המצולמים להתנהג באופן טבעי", מסביר אוטו.
"כשיש מעגל גדול של אנשים מסביב לנערה, זו לא שיטה טבעית להשיג תוצאה טובה. אך למרות שהיינו צוות קטן, לא רצינו להתפשר על המראה של הסרט, רצינו שייראה גדול, קולנועי ואפי".
הצוות הקטן נאלץ להתמודד עם תנאי שטח ומזג אוויר קשים, טמפרטורות שמגיעות למינוס 30 מעלות, רוחות עזות ובעיקר המתנה לרגעים שיתרחשו ויהיו ברי צילום. כל זאת, כשהם מתניידים באמצעות רכבים רעועים בדרכים לא סלולות, מנצלים את הטכנולוגיה הקיימת בדמות רחפנים ומנוף צילום מיוחד שמגיע לגובה של כתשעה מטרים ומתקפל לתוך תיק גב.
"יצרתי את הסרט עם מצפן ולא עם מפה, לא ידעתי לאן הסרט הולך. היה לי כיוון כללי, חשבתי שבתחילה זה יהיה סרט העצמה נשי וזה עדיין חלק ממנו, אך הוא הסתיים כסרט על אב ובת, נושא אוניברסלי", מוסיף אוטו.
"החיים של הנערה היו מלאי תהפוכות והיינו צריכים לעקוב אחריה לא רק בצעדים הראשונים ובסדרת האימונים, אלא גם לשוב בתקופת הפסטיבל של ציידי העיטים השנתי. כשהיא הצליחה שם מעבר למצופה מול עשרות ציידים גברים, זה דבר שלא יכולנו לצפות שיתרחש. ליווינו אותה בחורף הקשה כשהיא הופכת לאחת הציידות הצעירות והראשונות במדינה".
המפגש עם העופות הדורסים, מבחינתו של בל וגם אשר, הוא בלתי נשכח. "זה עוף דורס מרהיב, הם כל כך גדולים עם מוטת כנפיים עצומה. יש בהם משהו עתיק, כמו יצור פרהיסטורי", הוא אומר.
אוטו, יליד אנגליה, גדל בחווה ואף הקים בית ספר לרכיבה על סוסים. "כשאתה מנסה לבצע עבודה בשותפות עם בעלי חיים, לפעמים זה מצחיק עד כמה אנחנו שוכחים מהסכנה של להיות לצידם", הוא מפרט. "כשאתה שם אוכף על סוס, הסוס יכול לבעוט בך ולפגוע בך בשנייה, אבל אתה לא חושב על זה כשאתה עובד לצידו ויש לך ביטחון שנבנה לצידו. אותו הדבר עם העיט הזהוב, בזמן ששמנו על הגוף שלו מצלמת גו-פרו קטנה כדי לתעד את המעוף מהזווית שלו, אתה לא חושב שיש לו טפרים בגודל של אצבע של ילד והוא יכול להוציא לך את העין בשבריר שנייה".
את הסצינה הסופית בסרט לקח לצוות 22 יום כדי לצלם אותה. "תכננו להשקיע חמישה ימים, אבל טמפרטורות מתחת לאפס לעיתים הקשתה על יציאה לשטח וגם הציוד פשוט לא עבד בתנאי מזג האוויר, או שהעיטים פשוט רצו להתחבא בתוך הנוצות שלהם ולא לצאת החוצה".
אחרי מאות שעות צילום בטבע והמתנה אינסופית שכללה לעיתים גם רגעי ייאוש ודכאון, אוטו מספר כי ללא אביה של הנערה, "קיים סיכוי טוב שהצוות היה נשאר עד היום כדי לסיים את הצילומים של הסרט", הוא צוחק. "האבא היה לצידנו. הוא מבין את הטבע ויודע כיצד הוא פועל".
הסרט יצא לאקרנים בחודש שעבר וכבר הספיק לגרוף פרסים יוקרתיים בפסטיבלים בינלאומיים. השנה הוא הוקרן בישראל לראשונה במסגרת פסטיבל דוקאביב בגליל ויוקרן פעם נוספת בחנוכה הקרוב, בפסטיבל "דוקאביב נגב" שיתקיים בירוחם.
מבחינתו של אשר, הוא שמח שהלך בעקבות תחושת הבטן שלו לצאת למסע ברחבי העולם בעקבות החלום. "זו היתה כמו הזדמנות של העיט לצוד. צריך לנצל אותה, גם אם לרגע זה הדבר שהכי מפחיד אותך, אבל אתה הולך ולוקח את הסיכון. המון יוצרים נפגעים ומתרסקים בדרך, אבל אתה חייב לנסות שוב ושוב, עד שאתה מוצא זהב ויוצא מאזור הנוחות הטבעי שלך".
לפנייה לכתב/ת 
