שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רוצו לראות: בית רדוף רוחות בלב תל אביב

    לילה, תל אביב, ביתו של חיים נחמן ביאליק. דמויות מהעבר מתעוררות לחיים כרוחות ושדים. גם המשורר הלאומי בכבודו ובעצמו קם לתחייה. עם ניחוח שמזכיר את רכבת השדים בלונה-פארק, ההצגה "מישהו בבית" של תיאטרון קליפה מצליחה ליצור תחושה כמעט אותנטית של אימה. מוזר אבל קסום

    "הכניסיני תחת כנפך, הכניסיני, הכניסיני...", קול עלום בוקע מתוך הבית ברחוב הכי יפה בתל אביב, שר כמעט בלחישה, מזמין פנימה, כמו מהפנט. הדלת נסגרת, בכניסה דמות שעונה על המשקוף, צבעה חיוור ומבטה קפוא. מוזיקה מוזרה ברקע, האור עמום ומרצד. "מישהו בבית?" - זו השאלה שעולה מגומגמת. אם בוחנים את העובדות ההיסטוריות - התשובה היא לא. בית ביאליק יתום מדיירים מאז 1937, שלוש שנים לאחר מות המשורר הלאומי, אז החליטה אלמנתו, מאניה, להעמיד את המבנה לרשות עיריית תל אביב, ולהפוך אותו למה שהוא היום - מוזיאון המוקדש לפועלו של המשורר.

     

    אבל מבט מקרוב מגלה שחיים רוחשים בבית בשעות הלילה - אז מתעוררים כל יושביו, כולל המשורר עצמו. נכון, זה נשמע לא אמין משום שכל הנפשות הפועלות, איך לומר, מתות - אז בהצגה של תיאטרון קליפה מצאו פתרון יצירתי: כל הדמויות הן רוחות.

     

    ההפקה "מישהו בבית", בבימויים של עידית הרמן ואריאל ברונז (כן, ההוא שנעץ דגל בישבן) לוקחת את הצופה לסיור לא שגרתי בין כתלי ביתו של חיים נחמן ביאליק. הקהל בהצגה הזו לא סטטי, אלא מטייל בין חדרי הבית, שמבעד לשיק האירופאי היפהפה שלו (שיקום המשורר שמחזיק כיום נכס נדל"ני משובח כזה), שדים רוחשים בו בכל פינה.

     

    הקהל שותף לחוויה. "מישהו בבית" (צילום: אלי כץ) (צילום: אלי כץ)
    הקהל שותף לחוויה. "מישהו בבית"(צילום: אלי כץ)

    במרכז גרם מדרגות פתלתל. אט אט דמויות מתחילות לנוע עליו, מעלה מטה, במכאניות השמורה רק למי שנפשו נשרפה בלהבה. כולם שם - מאניה אשת המשורר, לצד המאהבת, מזכיר הבית, אמן מיוסר אחר שהזדמן למקום, כלבו של ביאליק קאפי - שגם מתפקד על תקן המספר, ואחרונה - הציפור, נו, זו עם הקן בין העצים. הטקסטים מורכבים משיריו של ביאליק, עטורים בלחנים מקוריים של כמה ממשתתפי ההצגה, ושזורים בהם פרטי מידע עסיסיים על חיי המשורר.

     

    תחושה משונה. "מישהו בבית" (צילום: אלי כץ) (צילום: אלי כץ)
    תחושה משונה. "מישהו בבית"(צילום: אלי כץ)
    הקהל צועד במעלה גרם המדרגות, ומודרך להיכנס לחדר אחר, במרכזו יושבים ארבעה מחברי הבית ושקועים במשחק שבץ-נא סוער. הם מתפלפלים על כל מילה, על כל מלעיל וכל מלרע. כך נוצרו המילים של ביאליק, מתוך קוביות של אותיות, מעניין להרהר במחשבה. התחושה היא שממש כאן, מתוך הוויכוח, עוד רגע ייוולד בדהרה איזה רוץ בן-סוסי, ומרגש להיות עדים לרגע מכונן כזה.

     

    רגעים בימתיים מעניינים (צילום: אלי כץ) (צילום: אלי כץ)
    רגעים בימתיים מעניינים(צילום: אלי כץ)

    הבא בתור הוא חדרו של ביאליק, בו המשורר יושב בזמן אמת ושוקד על אחד משיריו. אז גם מתברר שבאישון ליל, כשזה היה מנמנם, דייר אחר בבית היה מתיישב בכיסאו ומוסיף שורות כאוות נפשו. משם עוברים לחדר שכולו מוקדש לשירי הילדים של ביאליק, ומזמן אתנחתא קסומה בתוך האווירה הקודרת. בדרך יושבה לחלון לא אחרת מהמאהבת של ביאליק, שמבצעת נאמבר שלא מבייש את אחרונת המאהבות. ולבסוף, הקהל כמעט יכול להריח את ריח התבשילים הדמיוניים של מאניה, בסעודה חגיגית של כל החבורה.

     

    החוויה ב"מישהו בבית" מלווה בתחושה משונה, משהו בין מוזרות להיקסמות. עם ניחוח שמזכיר את רכבת השדים בלונה-פארק, ההצגה באמת מצליחה לייצר תחושה כמעט אותנטית של אימה, כזו ששמורה בדרך כלל לקולנוע יותר מאשר לתיאטרון. בלי להתאמץ יותר מדי, ההפקה הזו זכתה לתפאורה לתפארת, כזו שהייתה שמורה מראש במשך כמעט מאה שנה. זאת, בשילוב שחקנים טוטאליים, רגעים בימתיים מעניינים ואיפור מדויק עד אחרונת העדשות בעיניים - יוצרים תרחיש הזוי, כזה ששומר את רמת העניין לכל אורכו, ועל הדרך גם מלמד ומחכים את הצופה. ומעבר להכל - זו חוויה שהקהל מרגיש אותה ברגליו ובחושיו.

     

    מחווה מעוררת השתאות (צילום: אלי כץ) (צילום: אלי כץ)
    מחווה מעוררת השתאות(צילום: אלי כץ)

    ההצגה מסתיימת, הרוחות חוזרות למקומן בין קורי הכביש שלא באמת קיימים תודות לצוות הניקיון של המוזיאון. רחוב

    ביאליק בלילה מואר וקסום ופואטי מתמיד. ושירה - היא תמיד נכתבת מהמקומות העמוקים והמוצפים ביותר של הנפש. בתיאטרון קליפה הוכיחו שגם עם גוף של זומבי ועם מה שנראה כמו שיירים קטנים של אותה נפש, עדיין אפשר ליצור מחווה תיאטרונית מעוררת השתאות למשורר הלאומי, לשירה בכלל, וכן - גם לרגש. 

     

    "מישהו בבית", בית ביאליק בתל אביב. בימוי: עידית הרמן ואריאל ברונז. שחקנים: בצלאל בורוכוב, יוני טל, אנאל בלומנטל, מיכל אסתר קציר, עדי פז, רותם כץ, צבי פטרקובסקי. לחנים מקוריים: בצלאל בורוכוב, יוני טל, רותם כץ. אוצרת ראשית: איילת ביתן שלונסקי.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלי כץ
    ביאליק של 2017. "מישהו בבית"
    צילום: אלי כץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים