מי האמין שזה יכול לקרות? / "נקודות משחק"
ג'וקוביץ' ומארי בחוץ לפני רבע הגמר באוסטרליה? מדהים, אבל קורה. דימיטרוב כמעט הולך עד הסוף, עם טניס כמעט מושלם? ראינו את זה בא. אבל דייט נוסף על תואר גראנד-סלאם בין נדאל לפדרר? ב-2017? אתם בטוחים? סיכומה של אליפות מדהימה בטעם של פעם, עם סוף מהאגדות
השנה היא 2011. בני גנץ ממונה לרמטכ"ל, הנשיא משה קצב נידון לשבע שנות מאסר, אליצור רמלה זוכה ביורוקאפ, ג'רמי פארגו לוקח את מכבי ת"א לפיינל-פור ומערכת כיפת ברזל מבצעת יירוט מבצעי ראשון. בחודש מאי, רוג'ר פדרר ורפאל נדאל נפגשו לעוד מהדורת קלאסיקו על החימר של רולאן גארוס. נדאל ניצח, בארבע מערכות. מאז לא שבו להתראות עוד במעמד גמר של טורניר גראנד-סלאם. מחר (א', 10:30, חי ב-ynet ספורט) זה יקרה שוב, ואיך אמר פעם גלעד כהנא בשיר שכתב להראל סקעת? "מי האמין שזה יכול לקרות. צמרמורת".
לפני שחוזרים ל-2017 ולקרב השוורים עוצר הנשימה בין נדאל לגריגור דימיטרוב (אחד הבלתי-קונבנציונליים של השנים האחרונות), אבקש מכם לעצום לרגע את העיניים לטובת תרגיל מחשבתי קצר. תתרכזו ותנסו להיזכר כמה פעמים שמעתם במהלך השנה האחרונה את המילה סנסציה בהקשרים ספורטיביים. עכשיו תפתחו, ונסו לחשוב כמה פעמים השימוש במילה הזאת, מהסוג שנועדה לתאר הפתעות גדולות באמת (לפי מילון רב-מילים: רושם עז עקב התרחשות מפתיעה המעורר התרגשות גדולה), היה באמת מוצדק.
אליפות אוסטרליה האחרונה הייתה כל-כך יוצאת דופן מפני שהיא סיפקה לענף לא מרובה בסנסציות מקבץ מרוכז, צפוף ואיכותי של סנסציות אמיתיות, גם אם בשעות לא נוחות. לילה אחרי לילה היא יצקה משמעות מחודשת למושג הלעוס "הפתעה" ונתנה לנו סיבה טובה להבין ולהאמין שכדי לתאר חלק מהדברים שקרו בה צריך לגלגל על הלשון את ה'סנסציה', זו שנאמרת ונכתבת לפעמים בהקשרים מעט מיותרים. אבל העוצמה שלה לא הסתכמה רק בזה.
השאלה שליוותה אותה והפכה אותה למה שהיא התחלקה לכמה סעיפים ודנה בסוגיה 'מה יותר מפתיע'. ההדחה של נובאק ג'וקוביץ' או זו של אנדי מארי? התנופה של פדרר או העובדה שנדאל חזר לנטרל מוקשים בקשיחות וחכמה על הבמות המרכזיות? התרחיש האפוקליפטי שבו המדורגים ראשונים בעולם הן אצל הגברים והן אצל הנשים היו על המזוודות כבר בשמינית, או עצם העובדה שבין שמונת השחקנים והשחקניות הטובים והטובות ביותר בטורניר נמנו שישה שחקנים בני 30 פלוס? התשובה: העולם אולי שייך לצעירים ככלל מנחה, אבל במלבורן הכבוד היה שייך בלעדית לפז"ם.
מעבר לכל הישג ספציפי של שחקן מסוים זה היה הייחוד של האליפות הזאת, ואולי גם הניצחון החשוב שלה. בעוד שנתיים פלוס-מינוס, כשנתעורר לעוד משחק חצי גמר בין ג'וקוביץ' לתומאס ברדיך, ניזכר שוב ברנסנס של ענקי הדור ונתגעגע. עד אז, כדאי פשוט להעריך מה שקרה כאן בימים האחרונים. בלי קשר לסוגיות המקצועיות, השאלות על איכות הסבב (או לאיזה מחנה אוהדים אנחנו שייכים), מאזני הראש-בראש והתהיות לגבי יורשי העצר, הפריחה המחודשת של אלה שכבר איפסנו בארכיון, לפחות אצל הגברים, הייתה בדיוק מנת הרגש שהיינו זקוקים לה כרגע.
מנת הרגש הזאת הייתה כל-כך גדושה, כי כדי שהדייט בין רוג'ר לרפא יקרום עור וגידים היו צריכות להירשם כמה תוצאות מופרכות. הניצחון של דניס איסטומין על ג'וקוביץ' בסיבוב השני היה מדהים כל-כך כי הוא הביא לכך שאירוע לא רגיל יתרחש בפעם השנייה תוך פחות משמונה חודשים, בניגוד לכל הערכה מוקדמת או לוגיקה בסיסית. לאור ההפסד של ג'וקוביץ' לסם קוורי בווימבלדון, הוא גם גרם לנו להאמין שאותה 'סנסציה' מדוברת היא לא עניין שצריך לחכות בשבילו זמן רב מדי.
אחר-כך הגיע גם ההפסד של אנדי מארי לשחקן האולד-סקול מישה זברב, שהוכיח שלנטייה של מארי להסתבכויות יכול להיות מדי פעם מחיר כבד, גם בתקופה הטובה בחייו. כאילו שהמעידות הלא מתוכננות של שניהם לא הספיקו באו פדרר ונדאל, וזרקו אותנו בלי שום הכנה ובמהירות הסרב הראשון של איבו קרלוביץ' ל-2008. בעזרת בעיטת הוולה שהם נתנו לנו לתקופה הזאת, החזיר הטורניר במלבורן לאופנה רעיון די פשוט שלפרק זמן מסוים חלקנו הפסקנו להאמין בו: פדרר ונדאל עדיין יכולים לזכות בגראנד-סלאמים. הם עדיין רלוונטיים.
לכמה ימים אפשר היה לשים את היריבות המודרנית והאפרורית מעט בין ג'וקוביץ' למארי על הולד, כדי להתרפק על יריבות נוסטלגית ומטלטלת שעשתה לנו כאבי בטן, ריגשה אותנו, ביאסה אותנו עד כלות, הצמידה אותנו בחרדה למסכים והזכירה לנו ששחקני טניס מעולים לא מוכרחים להיות מתוכנתים כל-כך. אנחנו אוהבים נוסטלגיה, משתגעים על משבי רוח מרעננים כמו אלכס זברב ודומיניק תים, אבל עוד יותר אוהבים כששחקנים שבנו את האהבה שלנו לענף ו-ויתרנו עליהם מתעלים מעל הציפיות של עצמם וחוזרים למרכז הבמה.
בציר מקביל לעליית הוויליאמסיות במעלה ההגרלה, זה מה שרפאל נדאל ורוג'ר פדרר עשו באליפות הזאת. וברגע שבהם בעצמם מודים בכך, ההצלחה שלהם מקבלת משמעות אפילו יותר מיוחדת. הסיפורים שלהם שונים, אבל משיקים אחד לשני. שניהם נלחמו בעבר זה מול זה עד זוב דם, שניהם עברו פציעות, שניהם כבר נכנסו לפנתיאון, גם אם יפרשו מחר בבוקר. שניהם נלחמו בצורה מצמררת בשבועיים האחרונים על פיסות תהילה אחרונות בהחלט. שניהם עדיין מלאי כבוד אחד לשני.
מוכנים לעוד צמרמורת?
ואולי כדי לא להתאכזב שוב, הציפיות מהם היו מצומצמות יחסית. רוב מעריציו של פדרר השלימו בשקט עם הפרישה המתקרבת עוד בעונה שעברה וזנחו את פנטזיית ה-18 עם ההפסד למילוש ראוניץ' בחצי הגמר בווימבלדון. כשפדרר דיבר על פסק זמן שיאפשר לו "לשחק בסבב העולמי ללא פציעות במשך עוד כמה שנים" באמצע 2016, משהו בתוכנו קצת סירב להאמין לאופטימיות שלו. העדפנו לאמץ את המחשבה לפיה הרובוטריק הקנדי סגר את חלון ההזדמנויות האחרון לסימון ה'וי' על ה-ח"י. בלי להודות בכך, התחלנו להיפרד.
גם האליפות הזאת לא בישרה טובות עבורו. אף אחד לא ידע למה לצפות ממנו אחרי תקופת הכנה קצרה ונטולה בטורנירים רשמיים, וההגרלה המסובכת ורצופת המכשולים שחיכתה לו (בניגוד לווימבלדון) צעקה נפילה. קשה היה לראות איך פדרר החלוד מבטל לחלוטין את תומאס ברדיך, מתגבר על אתגר קיי נישיקורי והולם בסטניסלאס ואוורינקה במשחק עמוס בעליות וירידות מנטאליות. אבל זה בדיוק מה שקרה.
והדרבי השווייצרי הלוהט הזה הכיל אלמנטים שהזכירו את פדרר מודל 2008. הטניס לא היה במיטבו לפרקים, אבל הוא עצמו הרגיש בטוח מספיק כדי לעצור נקודה ברגעי ההכרעה של המערכה הראשונה, לבקש באומץ וקור-רוח פדררי ערעור ממכונת "עין הנץ" ולצאת גדול. ואוורינקה הזמין שני ערעורים באותו משחקון, וטעה בשניהם. בהמשך הוא כבר סידר פלאשבק לחצי הגמר מווימבלדון 2016 עם חזרה מפוארת מהקבר, והיכולת של פדרר לבלום את הקאמבק שלו היא זו שנתנה את החותמת הסופית לכך שהוא באמת חזר. בניגוד גמור לכל תחזית, בחוסר התאמה בולט לכל הערכה מוקדמת, אבל בהתאמה מוחלטת לרוח ואירועי התחרות הזאת.
קצת כמו פדרר, גם הסיפור של נדאל חצה מזמן את גבולות הטניס. גם הוא עסק בהצהרות, ביכולת להתגבר על מבחנים בהם נכשל שוב ושוב בשנים האחרונות. גם הוא התגבר על פציעות, שחיקה גופנית וקשיי הגיל. כמעט שלוש שנים שהוא לא ניצח יריב טופ 10 בגראנד-סלאמים. מאז 2014 לא הגיע לחצי הגמר.
כבר התרגלנו להפסדים לכל מיני ורדסקואים ופוילים, שחקנים טובים שבשיא דהירתו של השור היו פשוט מפנים את הדרך וממלמלים איזו מחמאה בסיום. למה שמשהו ישתנה דווקא עכשיו, אחרי שאת העונה שעברה שוב סיים בצליעה? איך לכל הרוחות הוא שוב מצליח לשחק טוב כל-כך (גם מהרשת), לשקם מחדש את כוח ההרתעה, לשאוג את ה-COME ON המפורסם אחרי זכייה בנקודות מפתח, להחזיר כדורים בלתי אפשריים כמו קיר פלדה, לצאת מבורות, לעמוד במעמסות לא נורמליות? מה הוא עושה כאן?
ודימיטרוב, אוי דימיטרוב. השחקן הכי טוב באליפות שלא דיברנו עליו מספיק. את העונה שעברה סיים בגמגום, את הנוכחית התחיל בריצת 0:10 מלאה בסימני קריאה, פועל יוצא של כושר שיא וטניס שהשהה לרגע את ההתלהבות מההילה של פדרר ועזר לנו להתפעל משיפור של שחקן צמרת לגיטימי שראוי להרבה יותר מהטייטל "בייבי פדרר". בניגוד לפדרר, שום דבר לא היה בלתי-צפוי בדימיטרוב של השבועיים האחרונים. כבר בדרך לתואר שלקח בבריסביין הוא ניצח שלושה שחקני טופ 10 (תים, ראוניץ' ונישיקורי). עד המפגש עם נדאל הוא נראה כמו הדבר האמיתי.
נגד נדאל, דימיטרוב הוציא מעצמו הרבה יותר מיכולת נפלאה, ושילם מחיר על טעויות קריטיות כמו בשובר השוויון של המערכה השלישית מול מכונת קו אחורי קטלנית ומשומנת. לפני חצי הגמר הוא סומן כאיש היחיד שבאמת מסוגל למנוע מהקלאסיקו לחזור למעמד הגמר. עכשיו, כשהקלאסיקו שוב כאן (אולי לפני שהוא עוזב אותנו לתמיד - הפעם באמת), אנחנו מבינים שוב למה אליפות אוסטרליה הייתה תענוג אחד צרוף. השאלה היחידה שנותרה פתוחה בסיפור הזה היא אם אתם מוכנים לעוד צמרמורת אחת אחרונה.
לפנייה לכתב/ת 
