"אחרי המוות של גבריאל, התנקיתי מהאלוהות"
את ספרו הראשון מקדיש עמנואל בלחסן לאחיו, המוזיקאי גבריאל בלחסן, שסבל ממחלת נפש ונמצא מת לפני שלוש וחצי שנים. עכשיו הוא מאוורר את זיכרונות הילדות, את ההחמצות של ההורים, את המרחבים הצחיחים של הנגב שגרמו לו להתחיל לרוץ ולא להפסיק
המושב הוא תלמי אליהו שבנגב המערבי, מקום הולדתם של עמנואל וגבריאל, שמגלם תפקיד מפתח בסיפורם. גבריאל, שהתמודד לאורך שנים עם מאניה־דיפרסיה, חזר מתל־אביב כדי לגור שם בבקתה סמוכה לבית הוריו. באותו יום, מספר עמנואל, יצאה אמם להעיר אותו. "וכבר דרך החלון היא הבינה שהמראה שלו לא רגיל. ומשם גם היא לא זוכרת כלום. כנראה שהיא רצה החוצה בצעקות. ואז אחינו פנחס הגיע, ואז אבא שלי. הוא פשוט סירב להניח לו.
פחדת מהיום הזה?
"הפחד היה קיים, ועם זאת ההפתעה הייתה מוחלטת. יום לפני כן דיברנו, הוא תיכנן איזה חזרה והוא היה צריך להיפגש עם החבר'ה של פסטיבל 'אינדינגב'. מצבו הבריאותי לא היה טוב באותה תקופה. הוא קבע לראות רופא, שאמור היה לסייע לו. הוא נראה חלש, אבל לא בשביל לדמיין שליבו היה בסכנה. הוא כבר לא עשה ספורט, אז היה עודף משקל, עישון כבד, הרבה קפה, תרופות. כנראה הייתה לו הפרעת קצב מתוך שינה".
בשל התנגדות ההורים, לא התבצעה נתיחה לאחר המוות. את השמועות על התאבדות הדפה המשפחה ודיווחה על דום לב. שלוש שנים וחצי חלפו מאז, אבל הטראומה ניכרת עדיין על פניו הרזות של האח הבכור עמנואל, בן 44, מבוגר בארבע שנים מגבריאל. "מרגע שהוא נולד הייתה לי תחושת אבהות כלפיו. בגיל תשע הוא כבר צייר פורטרטים ברמות של ון־דייק. כמי שצייר בעצמו ואפילו הציג, אני מסתכל עליו וזה פלא גולמי שפשוט לא ייאמן. כמובן שהערצתי אותו. הוא עשה הכל הרבה לפניי ועד הסוף".
הייתה קנאה?
"לא. לא יכולתי לקנא בו. הגנתי עליו. בשבילי הוא היה מישהו לטפח. כל הזמן פחדתי עליו, דאגתי לו. לא כי אני בעל נפש כזאת נדיבה, כי זה פשוט לא היה יכול להיות להפך. רציתי כל הזמן שיצליח וחשבתי איך אני אדאג לו ומה יקרה אם מישהו לא יבין את המוזיקה שלו. אם הוא היה מקבל ביקורת רעה, הייתי לוקח את זה פי אלף יותר קשה ממנו".
גם את ספר הביכורים שלו, 'אירבוס A320' (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), מקדיש עמנואל לאחיו - "שאת צליל חיוכו עודני שומע ובצל תכול עיניו אני חוסה" - מהיוצרים המחשמלים שידע הרוק הישראלי, תחילה בלהקת אלג'יר שהקים עם חברו למושב אביב גדג' ואחר כך בקריירת סולו מרשימה. "הגרעין של הספר נולד ב־2001 עם סיפור שנזנח. הכתיבה שלי תמיד הייתה בהפוגות. וגבריאל כל הזמן אמר לי, 'נו, כמה אתה יכול להתעכב עם הספר הזה'. כמובן שאחרי מותו בא שיתוק של איזה חצי שנה. לא כתבתי מילה, לא רציתי שום דבר ולא עניין אותי כלום".
הייתה גם תחושת אשמה?
"כן. לנצח. אני יודע שזה לא ריאלי, שלא יכולתי לעשות כלום, אבל זה לא משנה. לא הצלחתי להגן עליו, לגרום לו להיות יותר בריא, לשמור על הלב, להגיד לו, תעשה דיאטה, אל תעשן, תפסיק עם החרא הזה. האשמה תמיד מרחפת".
"בטח. אבא שלי, את תפילת הבוקר שלו לא עושה יותר בבית הכנסת, אלא בבית של גבריאל. הוא הולך לשם, מניח תפילין ומתפלל. אצלי זה היה הפוך: הגונג האחרון והברור, שאיתו הבנתי את הצורה הנקייה של חוסר האמונה, היה מותו של גבריאל. כבר נהגתי המון שנים כחילוני, אבל עד אז עוד לא התנקיתי מהאלוהות. אני עדיין מתגעגע אליה לפעמים".
קובץ הסיפורים של בלחסן מלווה בגוף ראשון גיבור או גיבורים שתחנות חייהם מתכתבות, ברמה כזו או אחרת, עם הביוגרפיה הפרטית שלו. חייל שבור בבסיס טירונים, טכנאי טלפונים, ספורטאי אובססיבי, רוכב אופניים פצוע, ילד מפוחד שיוצא עם אחיו הקטן מהבית בלילה חורפי של שנת 78'. וברקע כל אלו מהדהד הגיבור האמיתי - הנוף המדברי של ילדותו, "הנגב המערבי, מתת האל הריקה ויפת התואר הזאת שמעטים חפצו בה", כמו שהוא כותב בספר.
אל נוף ילדותו בתלמי אליהו חוזר בלחסן בתערובת של געגוע והחמצה שמסכמים את סיפורו של המקום, יישוב חקלאי שנוסד ב־1970 על ידי חבורת עולים מצרפת וצפון אפריקה, וחווה גל של חזרה בתשובה והתחרדות לאחר מספר שנים. משפחת בלחסן הייתה חלק ממנו.
"לאנשים שבאו לתלמי אליהו היה רקע מערבי מאוד. הם לא היו מהגרים שהעלו למשאיות. הם היו היפים. אמא שלי, במקור מקזבלנקה, באה לארץ עם ערימת תקליטים של הביטלס. המושב היה מאוד חילוני בהתחלה והיה קשה להתקבל אליו. אליטה. אבל אז באו כמה רבנים לספר על שנת שמיטה. ההורים שלי הלכו לשמוע והתאהבו ברעיון, כי הוא התחבר לאישיות ההיפית שלהם. לפני כן לאמא שלי הייתה קצת מסורת מהבית, ולאבא שלי, במקור מתוניס, כלום. הוא אפילו לא ידע מה עושים בליל הסדר. מהר מאוד החזרה בתשובה הפכה לדהרה. כל כמה זמן ההורים שלי הרגישו שהם צריכים להוסיף עוד איזה איסור וכך הפכנו לדתיים מאוד".
אתה יכול להבין מה משך אותם לזה?
"בסופו של דבר הם היו מהגרים. אחרי התרוממות הרוח הזאת של הקמת המושב, הקמת היש מאין והעיסוק בחקלאות, הם שאלו מה ילהיב אותנו. אוקיי, לא סמים ואלכוהול, אז בואו נעשה משהו אחר. אז בית הכנסת, שגרת התפילות, המוזיקה שהייתה שם. התפילה הייתה ברמה של מקהלה, הגבעטרון היה מתבייש לידם".
אתה כותב בספר, "ההחמצה של אבא זולגת אל תוך חיי. הכישרונות שנדחים מפני העוני, הניתוק והמרחק, השפה וההגירה. הפוטנציאל שנמוג אל חולות הנגב". נראה שכאב ההגירה משותף ליוצרים שיצאו מתלמי אליהו: אתה, אחיך, אביב גדג' וגם אחיו שלום גד. זה אומר שההגירה של הוריכם נכשלה?
"יש תחושת פספוס כללית שמסתובבת, ואנחנו לא יודעים בדיוק להגיד למה. אני חושב שההורים מרגישים מאוד ישראלים, ועם זאת יודעים שהם לנצח יהיו עולים חדשים".
אולי בגלל זה הם חזרו בתשובה?
"משהו בדת חיבר אותם בכוח לתוניס ולקזבלנקה, למרות שזה לא היה באמת 'בית אבא'. לכן בשורש ההיפי, החתרני שלהם, הם לא היו שם עד הסוף, והפרקטיקה הדתית הפכה בהדרגה למתונה הרבה יותר. בשקט־בשקט הם חזרו למה שהם היו. אולי כל זה לימד אותם משהו אחד - אתם זה אתם. אתם לא ש"ס ולא הקהילה האשכנזית שבאה להחזיר אתכם בתשובה, ולא הכיפות הסרוגות של גוש קטיף, שהיינו נוסעים לשם לים. הם הבינו שהם לא שייכים לאף אחד. מכאן גם חוסר היכולת שלי להזדהות עם מה שאוהבים לכנות 'תרבות מזרחית', 'שיח מזרחי'. אני כופר בזה. אין תרבות מזרחית - יש תרבות. כשאמי רצתה לקרוא לאבא שלי קמצן, היא קראה לו 'הרפגון' (גיבור 'הקמצן' של מולייר)".
ובתוך כל המלנכוליה, אתה חוזר ונזכר בספר בחופשה בלתי נשכחת אצל סבא וסבתא בנתניה, בסוף שנות ה־70: "שנים תהינו על קנקנו של אושר החופשה החמקמק הזה, שמיאן לשוב ולבקרנו". מה היה כל כך מיוחד בחופשה ההיא?
"לפני כמה שנים גבריאל שאל אותי, באיזה רגע של הארה, 'מה היה שם, אז בנתניה?' אני חושב שזה היה כמו לצאת לנופש בחו"ל; להתנקות מכל העומסים האלה שסחבנו על עצמנו, בלי להיות מודעים להם: להיות שונה, בית הספר, ההורים הדתיים, המושב, הריחוק. הצלילה הזאת, הים בנתניה, היה בזה משהו מאוד נקי".
לצבא התגייס עדיין כאדם דתי ומלא מוטיבציה לשירות קרבי. אלא שאז הגיעה הטירונות. "באתי בגובה מאה קומות ונפלתי. מכיוון שאני רץ מגיל שבע, גופנית לא הייתה לי בעיה. אנשים קרסו שם ולי זה לא הזיז. מה זה בשבילי לקום בארבע־חמש בבוקר? אבל הכאוס שלט שם. והניתוק היה לי קשה מאוד. ההבנה שפתאום נותרתי בדד. איפה ההורים, איפה המושב. התחושה שאני לא יודע מה יהיה עוד דקה, ניפצה לי את החלום הזה לרסיסים".
בניגוד לגיבור הסיפור, בלחסן בכל זאת שרד את הטירונות, ואחרי תקופה התגלגל לתפקיד סמל מבצעים באוגדת עזה של האינתיפאדה הראשונה. דווקא שם, חוסר האונים התחלף בהתאהבות. "פתאום הכאוס הזה - אני מנהל אותו. פרחתי בצורה שקשה לי להסביר. אותו יצור מבועת - עף. פתאום אני מדבר עם קצינים בכירים, תתי־אלופים ואלופי משנה. ביום הייתי יושב עם הכוחות ומתכנן מבצעים, בערב לפעמים יוצא איתם, וגם משתתף פיזית במבצעים".
סכנת מוות?
"חופשי, אבל לא הרגשתי אותה. הייתי דתי מאוד בצבא, הרגשתי שאלוהים איתי בכל פינה. שאני מוגן, לא פגיע בכלל. לא כי הייתי אמיץ, אלא כי היה לי אפס פחד. שהכדורים ישרקו, אתה לא מאלה שימותו. ראיתי דברים לא פשוטים. גופות, אכזריות שלא לצורך. אנשים שאיבדו צלם אנוש פה ושם - ודווקא כאלה שנתפסו כבעלי דעות שמאליות. אני הכרתי ערבים מהעבודה בשדה, מעולם לא עלה בדעתי שהם לא בני אדם.
"רק בדיעבד התחלתי להבין שיש פה דברים מעוותים, אבל לא טראומה ולא פוסט־טראומה. לא הפרעות בשינה, כלום. המוסר שלי היה מובנה בצורה כל כך מוצקה, שלא התעמתתי איתו אף פעם. את המילואים כבר לא אהבתי. בשנים האחרונות אני כבר לא חבר של הדברים האלה".
בצבא הכיר את איילת, לימים אשתו. הם גרים ביהוד, שם הם מגדלים את שני בניהם, בני 14 ותשע. אחרי השירות הצבאי עבד בבזק, התגלגל לעבודות נוספות, והיום הוא עובד בחברת־בת של קופת חולים כללית. אבל ברקע, כל השנים, ממשיך בלחסן לטפח את ייעודו האמיתי כספורטאי - רץ למרחקים ארוכים ורוכב אופניים, תחום שבו הוא מתמחה וגם מופיע מדי פעם כפרשן.
"החום הרב, הנופים הקשים והצחיחים, העוני והצמצום, יצרו לי גוף דקיק ובלתי שביר, מכונת סיבולת קשיחה כפלדה", הוא כותב בספר, שמתפקע מתיאורים של פעילות ספורטיבית שנולדה במרחבי הנגב בגיל מוקדם מאוד. "אינספור שעות של בדידות מוחלטת, סימפונות מצפצפות, ריאות שורפות ותנועות רגליים מהירות שנבעו מליבו של ילד רזה מאוד וחסר מודעות לכושרו המופלא".
הוא מתאמן שבעה ימים בשבוע, בכל מזג אוויר ובכל מצב רוח. "גם בתור ילד הייתי רץ בכל מצב, עם נעליים זבל'ה ולפעמים גם יחף", הוא מספר. "מה שאני אוהב בספורט זה הצדק: המנצח הוא המנצח, השני הגיע שני וזהו. יש שורה תחתונה. מורי ורבי חנוך מרמרי, שאותו הכרתי על האופניים, היה מדבר על הרכיבה כהסרת המעמדות. שם, על האופניים, כולם שמים את המדים ועושים את המוטל עליהם".
יש משהו כמעט דתי באופן שבו בלחסן כותב ומדבר על ספורט. נדמה שזוהי המסגרת שהחליפה אצלו את האמונה, ואולי גם שמרה עליו מפני הרגישות שכל כך הכבידה על אחיו. "כנראה השגחתי על עצמי. לשמור על מסגרות, להתפרנס בצורה מסודרת יחסית, לעשות את האמנות שלי בצד ולא לתת לאש לכלות אותי".
אם יש משהו שמרתיח אותו, זו הצגה מעוותת של מצבו הנפשי של אחיו קודם למותו. "בעיניי הוא תמיד היה האדם השפוי עלי אדמות. גבריאל ראה את הדברים הכי חד וישר, והוא גם היה קורע מצחוק".
ובכל זאת, מתי התחלתם להבין שמשהו לא בסדר?
"גבריאל היה מבוהל מאוד מהמשבר הראשון שתקף את אביב גדג'. זה השפיע עליו. ובהמשך היה לו באמת סוג של דיכאון, חרדות, עניינים, והוא התחיל טיפול קליל מאוד. אני חושב שזה משהו שהתפתח אט־אט, גם בגלל שהוא לא שמר על עצמו וחי על הקצה".
"לא כל כך זה כמו שנפשית הוא לקח את עצמו למקומות מאוד קשים וחי חיים מאוד לא יציבים. בדיעבד ידענו שהיו תקופות שלא היה לו איך להתקיים. זה הניע מאוד את היצירה שלו, אבל גם פגע בו. היצירה גרעה ממנו כוחות בצורה בלתי רגילה. מצד שני, הוא היה מודע מאוד. הטיפולים שהוא עבר היו בעיקר עקב רצונו. הוא הלך להתאשפז, הוא רצה חיים טובים. זה הרבה פחות קולנועי ודרמטי ממה שנראה כלפי חוץ. אנשים כאלה נתפסים כחלשים, אבל מי שביומיום חי עם רגישות עצומה הוא אדם מאוד חזק".
אחרי מותו כעסת שגבריאל הוצג כאילו "אומץ" על ידי אנשים. צופית גרנט, למשל.
"לא כעסתי עליה. היא אישה יקרה וידידה שלנו. החברות ביניהם הייתה אמיתית ואמיצה, אבל לא אהבתי שאמרו שהיא 'לקחה אותו תחת חסותה'. המשפחה הייתה צמודה אליו, דיברנו מאתיים פעם ביום בערך. הוא לא נזקק לחסות של אף אחד".
אני מזכיר לו את 'מנו בשער', שירו של גבריאל שמתאר את שניהם משחקים כדורגל, אז בשיא תקופת ההקצנה הדתית: "אני בועט, מנו בשער כועס, החלון של הבית כנסת מתפוצץ... אבא חיוור עם המקל של הסוכר". עמנואל נזכר ברגע המבהיל ההוא, "האימה ממה שיקרה לנו". אני שואל אם יש עוד שיר של גבריאל שהוא קרוב אליו במיוחד, ועמנואל מצטט את 'תלמי אליהו', שיר שבו תיאר אחיו את הלווייתו: "אז, כשיגיע היום, הם ייקחו אותך איתם, במכונית שחורה, עם חלונות גדולים שחורים. אתה תשכב שם מאחורה עטוף".
"וזה באמת היה ככה", אומר עמנואל, שגם ניגן בהקלטת השיר בעוּד. "מהמעט שאני זוכר ממנה, ההלוויה הייתה כזאת: עדינה, צנועה, לא עונה לשום קטגוריה. יש מעט שירים של גבריאל שאני מצליח להקשיב להם. קשה לי. אבל אמא שלי שומעת אותו המון: כל יום היא יוצאת לעשות ספורט, שמה את האוזניות, בוכה וממשיכה".
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
