"ארבעה אבות": סודות, שקרים והורים

גבר צעיר מגלה שאשתו מפרסמת בשם בדוי שירי אהבה בעיתון נוער, דייר נרגן מתלונן על המרפסת שנסגרה מעליו, וילדה ננטשת לילה אחד ביער בדרך לירושלים – מה מחבר בין כולם?

"ארבעה אבות" הוא רומן הבנוי משלוש עלילות שמתרחשות במרחק של שנים זו מזו ונקשרות ונחתמות יחד, וביסודן אהבה וקנאה עזות כמוות. מה שמתחיל כהתכתבות שגרתית לכאורה בין פקיד עירייה לתושב שמתלונן על חריגות הבנייה של שכנתו, חושף תחתיו דרמה גדולה, חסרת פשרות.

"ארבעה אבות". ספרו הראשון של עורך מוסף כלכליסט

אמיר זיו, בספר ראשון, נע במיומנות בין רגעים קומיים ושיאים דרמטיים, ומערב בעלילה כמה דורות, ששלובים בה לבלי התר. מעמוד לעמוד הקורא מיטלטל יחד עם הדמויות, עד השורה האחרונה.

זיו, יליד 1968, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא עיתונאי במקצועו. כיום משמש כסגן עורכת כלכליסט ועורך את המוסף השבועי של העיתון. קודם לכן ערך את מוסף סופשבוע של מעריב ואת מגזין G של גלובס. הוא מתגורר עם משפחתו בגבעתיים.

קראו את הפרק הרביעי - על הגבר שמגלה ביום לא בהיר אחד את סודה של אשתו - מתוך חלקו השני של הספר.

רוצים לקרוא את "ארבעה אבות" (הוצאת עם עובד) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה

הבוקר היה קפוא וגל של קור קידם את פניה של שרון כשנכנסה למוסך החניה. המכונית שלה סירבה להתניע, ובתחנת המוניות ענו לה שאין סיכוי שבבוקר כזה תתפנה להם מונית בשעה הקרובה. דווקא היום זה היה צריך לקרות לה. אחרי הריב הנורא עם גיורא בלילה הדבר האחרון שהיא רצתה זה להזדקק לו שוב מהר כל כך.

אבל בשמונה וחצי כבר מחכה לה ישיבה חשובה במשרד, והיא לא יכולה לאחר שוב. "לא יודע מה עובר עלייך, וזאת זכותך לא להגיד לי, אבל אני מקווה שעכשיו לפחות אנחנו מבינים מחדש את הסטנדרטים במשרד שלנו," המשפט שבו סיים להב את השיחה האחרונה שלהם עבר בראשה, בזמן שניסתה להפיח במנוע רוח חיים וכל ניסיונותיה נענו רק בצווחות קפואות. היא התלבטה עוד קצת, בין הזעם הבוער של ראש המשרד לצינה של גיורא, ויצאה מהמכונית והלכה להעיר את בעלה.

למרות האור שבחוץ חדר השינה שלהם עדיין היה אפלולי. ההסקה פעלה בעצמה והחדר להט. גיורא ישן בתנוחה הרגילה שלו, שרוע על הבטן, יד ימין מכופפת מעל לראשו ושמאל צמודה לאורך גופו. לא ניכר בו שום שינוי. "גיורא, תתעורר רגע. המכונית עוד פעם לא מתניעה לי," היא עמדה לצד המיטה ונגעה בכתפו, שנחשפה מחוץ לשמיכה. גיורא התעורר מיד, תמיד היטיב להתעורר.

הוא התיישב על צד המיטה, סמוך למקום שעמדה בו, השעין את המרפקים על ברכיו ושמט את ראשו לפנים, מסתגל לעֵרות שקפצה עליו פתאום. "יש לי ישיבה בשמונה וחצי," אמרה, "אני שוב אאחר. כבר אמרתי לך עשרים פעם לפחות שחייבים להחליף את האוטו הזה, ורק אל תגיד לי עוד פעם שאני יכולה לנסוע בטנדר שלך לעבודה."

"בוקר טוב גם לך, שרון." הוא נזכר בריב של אתמול, מנסה לקלוט מבעד לערפלי ההתעוררות כמה אשתו עניינית או שאולי היא מציעה גם פתח לפיוס. הוא הרים מעט את ישבנו, משך את מכנסי הטרנינג בחזרה למקומם וחידש את הקשר בשרוך המכנסיים שנפרם בלילה. כשראתה אותו מתכופף ומגשש בידיו מתחת למיטה, הזדרזה להביא מפינת החדר זוג נעלי התעמלות והניחה אותן לרגליו. "להדליק את האור?" שאלה, והוא הנהן בלי להרים את הראש. היא לא הציעה שום פתח.

שרון עמדה ליד דלת החדר, קצרת רוח ועדיין מאופקת, מתאמצת לאפשר לגיורא להתעורר בקצב שלו, אף שידעה שתאחר לישיבה. הוא גרב גרביים, הכניס את כפות הרגליים במלואן לתוך נעלי ההתעמלות ושרך אותן עד הסוף, כאילו הוא יוצא לג'וגינג ולא רק לרגע קצר - להתניע בשבילה את המכונית ולחזור למיטה. "אני נורא ממהרת, גיורא, תכף אתה ממילא חוזר לישון," אמרה ויצאה מהחדר לעבר החניה. הוא מצליח לגרום לה להיות חסרת סבלנות כלפיו גם כשהיא זו שמבקשת ממנו טובה.

רגע אחריה הוא נכנס לחניה והתיישב במושב הנהג. שרון המתינה בצד, מעבר לחלון. "בוקר טוב, אבא" - רק עכשיו הבחין בנירה, שחיכתה כל הזמן הזה במושב האחורי.

"בוקר טוב חמודה," הוא ניסה להישמע מפויס, שלח יד מלטפת והתרתח לגלות לחי קרה. "את לא חייבת לתת לילדה לקפוא באוטו על הבוקר."

"אתה יכול פשוט לצאת מהמיטה מהר יותר." שרון ראתה אותו מגשש מתחת להגה ומיהרה לשלוף מכיס מעילה את צרור המפתחות והניחה אותו בכף ידו, שכבר נשלחה בדממה אל מחוץ לחלון המכונית, פניו עדיין מרוכזות בהגה שלפניו. גיורא ידע להפריד, כך קרא לזה, לעשות מה שנדרש ממנו, גם אם הכעס לא מאפשר לו להיישיר אליה מבט. "אחרי מה שעשיתָ לה אתמול בלילה, אתה האחרון שיכול לדבר על להקפיא."

הוא לא ענה, רק סובב את המפתח, וכמו שקרה בעבר לא אחת, המכונית הותנעה בניסיון הראשון. גיורא לחץ עוד פעמיים־שלוש על דוושת הגז, לוודא שהמכונית לא עומדת לכבות שוב, ורעש המנוע מילא את חלל החניה.

"אני לא מבינה איך זה קורה ככה כל פעם מחדש, אני עושה בדיוק את מה שאתה עושה, ואצלי האוטו הדפוק פשוט לא רוצה להידלק."

גיורא יצא מתא הנהג. "לא קרה שום דבר, שרון, לפעמים צריך טיפה יותר רגש בבוקר, זה הכול. גם הוא יכול להרגיש כשאת עצבנית."

"תחזור לישון," אמרה לו והשתחלה לתוך המכונית. "מצטערת שהייתי צריכה להעיר אותך. לא הייתה לי בררה."

"לא קרה שום דבר, שטויות," הוא רכן אל המכונית ודיבר אליה דרך החלון הפתוח. "תלחצי פעמיים על הדוושה לפני שאת מנסה להתניע," אמר, מבקש בכל זאת לגלות בפניה סימנים של פיוס. "אנחנו צריכים לדבר, זה לא יכול להימשך ככה, שרון."

"נדבר בערב, אחרי שאני אחזור," פלטה, אבל דבריה נבלעו בשאון שהקימה דלת הפח המתרוממת, והיא החלה לגלוש עם המכונית החוצה ממוסך החניה, מקפידה שלא להיתקל במבטו.

"ביי, נירה חמודה, שיהיה לך כיף בגן. אבא אוסף אותך היום."

בתו הרימה אליו כף יד מהוססת, שציערה אותו עוד יותר, והוא חיכה לראות את המכונית מתרחקת לאורך כביש הגישה. לאחר שנעלמה ויתר על כוונתו המקורית לחזור לישון ויצא לחצר להוציא את העיתון מתיבת הדואר. האוויר עדיין היה קפוא, והרטיבות הספוגה בדשא חלחלה דרך נעלי ההתעמלות שלו והרטיבה את הגרביים. לא היה עיתון בתיבה. הוא היה צריך לנחש ששרון כבר הכניסה אותו הביתה. בדרך כלל הוא קם לפניה, אבל היום זה היום החופשי שלו מהגן.

במקום עיתון מצא בתיבת הדואר מכתב, שכנראה נשאר בה מאתמול. המכתב היה ממערכת של שבועון נוער ומוען אל נירה. גיורא הניח שמדובר בהצעה לרכוש מנוי שהקדימה את זמנה בכמה שנים טובות, ופתח את המעטפה. הוא מצא בה רק דף אחד, כתוב בכתב יד ומקופל בדייקנות, ובו הודתה עורכת מדור התרבות לנירה על השירים שהיא שולחת אליהם. "נירה יקרה," היא כתבה, "בוודאי כבר אמרו לך ששירייך בשלים הרבה יותר משל נערים בני גילך. אני עצמי נהניתי לקרוא אותם עד מאוד. לצערי, אני נאלצת כעת לבקשך לחדול מלשלוח עוד מהם, משום שאנו נאלצים להפסיק לפרסם את המדור. הדור הצעיר, למעט בודדים דוגמתך, כבר אינו מתעניין בשירה, ולצערי אנו נדרשים לצעוד עם הזמן. אם יורשה לי, נדמה לי שאת כבר יכולה לנסות לפרסם את שירייך בכתב עת למבוגרים - ואולי אפילו להציע אותם להוצאה לאור כלשהי. קראתי במהלך השנים שירים רבים מספור של בני נוער, ואת אחת המוכשרות שבהם, ובוודאי המתמידה מכולם. אני מרשה לעצמי לומר לך תודה על שלוש שנים בקירוב של שירים רגישים, גם אם לעתים עצובים למדי. אני מאחלת לך חיים מאושרים, ושתגשימי את משאלותייך. בכבוד רב...".

מזל שהוא מצא את המכתב ולא שרון, הייתה המחשבה הראשונה שעברה לו בראש, זה היה מאוד מביך אותה. גיורא חזר פנימה והחליף את נעלי ההתעמלות הרטובות בנעלי בית. העיתון באמת חיכה לו על השולחן במטבח, ליד שאריות קרום הלחם המרוחות שוקולד שנירה השאירה. הוא התיישב ועבר שוב על המכתב. רק עכשיו שאל את עצמו מי בעצם שולח שירים לעיתון בשמה של נירה. הוא התקשה לדמיין את אשתו כותבת שירים. אין לה נטיות כאלה, לפחות ככל שידוע לו, והוא חשב שהוא מכיר אותה מצוין. היא טיפוס שמשתעמם בתערוכות, לא מישהי שכותבת שירים למגירה. בראשו עלו תמונות מהביקור שלהם בווינה.

כנער מתבגר כתב בעצמו כמה שירים למגירה, וסיפור אחד קצר אפילו שלח לעיתון. "אהבה שלא התממשה" קרא לו, והוא חייך לעצמו במבוכה כשנזכר. "הסומק ניכר בלחייה כשקראה את הפתק שהשאיר על שולחנה. הוא רעד מהתרגשות כשהתבונן בה קוראת, החזה שלה מתרומם קלות עם כל נשימה". את המשפט הזה זכר לדקלם גם עכשיו. הסיפור לא פורסם, ומערכת העיתון החזירה לו אותו ללא כל הערה, למעט קו אדום עבה שמישהו טרח להעביר על שבע המילים האחרונות של המשפט. לא, זה לא מתאים לשרון לכתוב שירים, הוא היה בטוח עכשיו. הוא הכין לעצמו קפה ועבר על כותרות העיתון, אבל לא הצליח להוציא מהראש את עניין השירים. גיורא ניגש לחדר העבודה של אשתו.

ארון הזכוכית העתיק, על שלוש דלתותיו ומראה האר־דקו הכבד, כיסה כמעט את כל הקיר המרוחק. מעולם לא אהב את הרהיט המגושם הזה, שנגרר אתם מהתקופה בפריז. מסגרות הדלתות היו עבות מדי לטעמו, גילופי העץ היו מסוגננים אבל סתמיים, הרגליים גלשו הצדה יתר על המידה, והכול צבוע בלכה כהה, ששרון דאגה לחדש לפני שהעמיסו את המפלצת, כך הוא קרא לה, ושלחו אותה לארץ. נדרש לו זמן ארוך עד ששכנע אותה להעביר את המפלצת מהסלון לחדר העבודה שלה, והיא נעתרה לו רק לאחר שנירה נתקלה יום אחד באחת מרגלי הארון, איבדה את שיווי משקלה ונחבלה במצחה.

עכשיו הוא התבונן במפלצת, שנראתה מאיימת באופן חדש. מאחורי דלתות הזכוכית אכלסו המדפים עולם שהיה שייך אך ורק לאשתו. מנעול יחיד נעל את כל שלוש הדלתות בסיבוב אחד. גיורא מעולם לא חשב לפתוח אותו, אבל עכשיו לא התקשה למצוא את המפתח המצועצע במגירת השולחן של שרון. הוא אחז בו ופתח את המנעול, את כל שלוש הדלתות, ועדיין לא ידע מה בדיוק הוא מחפש. המפלצת נראתה עכשיו כמו ספינת מפרש אדירה, ששלושת מפרשיה מיטלטלים ברוח אבל לא מצליחים לקדם אותה לשום מקום. כעת ראה שעל הסיפון האמצעי, מימין, עומד בקבוק קוניאק מלא למחצה. מתאים, אמר לעצמו. הוא לא ידע ששרון שותה.

גיורא פתח את הבקבוק ולגם ממנו לגימה גדולה. החריפות ניערה אותו, והוא הניח את הבקבוק מידו והחל לחטט בארון. הרבה ספרים ישנים שמזמן לא נקראו, כמה פסלונים של בעלי חיים, לא מדויקים במיוחד, אלבומי תמונות מילדותה של שרון, שעון מעורר ישן, מערכת תה מחרסינה, עט נובע עשוי מתכת מגולפת מכוער מאין כמוהו, מהסוג שמזמין אצבעות עורך דין שמנות לאחוז בו. המדף התחתון הוקצה לענייני עבודה בלבד, וניצבו עליו בשורה ישרה קלסרים שעליהם נכתבו בכתב היד המדויק של שרון שמות ומספרים סידוריים של תיקים משפטיים שטיפלה בהם ושמעולם לא עניינו אותו. "רביץ נגד שפילמן, מחוזי", "פרצלציה עין כרם, ועדה מקומית", "רובין, ערעור שמאות רחוב המעיין". מספרים סידוריים מודפסים הודבקו על הקלסרים מתחת לכל תווית, והקלסרים כולם היו מסודרים באופן מופתי. גיורא הציץ במהירות בכמה מהם, מגלה בהם אין־ספור מסמכים משפטיים, נסחים של רשם המקרקעין וכתבי בית דין, שהוא לא הבין בהם דבר. רק כשהגיע לקלסר "לר־בל", צד משהו את עיניו. כבר מבחוץ היה אפשר לראות שהקלסר כורך חוברות אחידות בגודלן, ללא דפים משתרבבים. כשפתח אותו גילה שאלה גיליונות של שבועון הנוער, מחוררים כולם בשוליהם ומאוגדים בסדר כרונולוגי. המספר הסידורי שנכתב על הקלסר מבחוץ היה מוכר לו, אבל הוא לא הצליח להיזכר מהיכן.

גיורא שלף חוברת אחת ודפדף. ארבעה עמודים לפני סופה, במדור "לרגישים בלבד", התפרסמו שירים ששלחו קוראים. על אחד מהם הייתה חתומה "נירה, ירושלים". הוא דפדף גם בשאר החוברות. כמעט בכולן מצא שיר שכתבה "נירה, ירושלים". באחדות, ישנות יותר, התפרסמו שירים שכתבה "נירה, פריז". הוא לקח את הקלסר למטבח והחל לקרוא שם. כמה מהשירים היו ארוכים מאוד, וגם לפי תוכנם היה ברור שלא נכתבו בידי נערה. הפתיע אותו שהעיתון פרסם שירים שבוודאות נועדו למבוגרים ושברור גם שנכתבו בידי אדם בוגר. השיר האחרון שפורסם, בגיליון מהחודש הקודם, נקרא "אנטומיה למתחילות". השיר הזה הביך אותו בישירות הבוטה שלו. המחשבה שאולי בכל זאת אלה שירים שאשתו כתבה שבתה את לבו לרגע, ומיד הקפיאה אותו.

גיורא הגיע לתחילת הקלסר, הגיליון המחורר הראשון כבר החל להצהיב. שלוש שנים בקירוב, אמרה עורכת המדור. לפתע נבהל. הוא ירק את הקפה שהיה בפיו לתוך הכוס שעל השולחן, מקפיד לא לגעת עוד בכלום. היה ברור שהוא מחזיק ביד ראיות מפלילות, אסור לו לזהם. אמנם עדיין לא ידע של איזה פשע בדיוק, אבל שלוש שנות כתיבה חשאית אינן יכולות להסתכם בעברה קלה.

גיורא שחזר את הריב שלהם מהלילה האחרון, מנסה להבין מה גרם לו להתפרץ דווקא הפעם. כבר די הרבה זמן הוא מרגיש ששרון משקרת לו. למעשה, הוא יודע את זה בוודאות. אלה תמיד שקרים קטנים, לא מתוחכמים, ובעניינים שאין להם בעיניו חשיבות אמתית. יותר משהיה מוטרד מהשקרים עצמם, הוא חשד שהם נועדו להקל עליה להסתיר מפניו משהו גדול יותר. בפעם הראשונה שם לזה לב כשהראתה לו את הז'קט החדש שקנתה. שרון התעקשה שהוא עלה לה רק מאתיים ועשרים שקל במכירת סוף העונה, אבל לפי האיכות היה ברור שמדובר בז'קט הרבה יותר יקר, לפחות פי שלושה, ושהוא מהסוג שרק לעתים נדירות יגיע למכירת סוף עונה. אבל המחיר לא היה חשוב בעיניו. היא יכלה לקנות לעצמה ז'קט הרבה יותר יקר, התקציב שלהם מאפשר את זה; הוא רק הרגיש שהיא לא אומרת לו את האמת, ולא ידע מה הסיבה.

זה המשיך עם הסיפור שלה על הגנן שדרס בטעות את השתילים החדשים בחצר, והפגישה שכנראה לא הייתה לה עם אילנה בקניון, והשריטה החדשה במכונית, שהיא טענה בתוקף שאין לה מושג איך היא קרתה. הוא היה יכול להיזכר בקלות בעוד חמישה מקרים לפחות. השקרים שלה היו טיפשיים ונראו מיותרים. לפעמים היו כל כך גלויים, עד שחשב שהיא ממש רוצה שיתפוס אותה משקרת ושהיא משוועת להתעמת אתו. גם כשזה עלה לו במאמצים גדולים, כמו להתעלם מדף חיובי האשראי שהגיע כעבור שבועיים וממנו למד כמה עלה הז'קט, הוא נמנע עד אתמול בלילה מלאפשר לשקרים להתפתח לכדי עימות מפורש.

אתמול הם שכבו במיטה וקראו כרגיל לפני השינה. "אני נרדמת, גיורא, אני מתה מעייפות. יש לי מחר ישיבה על ה... בו... קר," המילה האחרונה לוּותה בפיהוק גדול, ושרון אפשרה לעיתון שקראה בו ליפול לצד המיטה. היא וידאה שהשעון המעורר מכוון, כיבתה את האור בצד שלה והתכרבלה לשינה. "לילה טוב, תשתדל לכבות את האור עוד מעט," אמרה והסתובבה לעבר הצד החשוך.

"לילה טוב," גיורא רכן אליה ונישק את שערה. הוא חזר לקרוא בספר, ונזכר שקודם לכן שמע אותה מדברת עם קתרין בטלפון. מאז שובם מפריז הם פגשו את קתרין פעם אחד בלבד, ובעיקר שמרו על קשר טלפוני. "מה שלום קתרין, מה היא מספרת?" הוא הניח לרגע את הספר מידיו.

"למה שאני אדע? כבר חודש לא דיברנו," ענתה בלי להסתובב אליו.

"חשבתי ששמעתי אותך מדברת קודם בצרפתית בטלפון."

"מאיפה בא לך הרעיון הזה?" היא עדיין לא הפנתה אליו את ראשה, "לא דיברתי בטלפון כל הערב."

גיורא היה בטוח ששמע אותה קודם מדברת בטלפון, אבל ההכחשה הגורפת שלה גרמה לו להסס. הוא הרים שוב את הספר וחש איך שרון מהדקת את השמיכה סביבה.

"אז עם מי דיברת בטלפון כשהלכתי לחדר?" שאל שוב, מתעלם מכך שהכחישה לא רק את השיחה עם קתרין, אלא כל שיחת טלפון שהיא.

"מה קורה, גיורא?" שרון ענתה בלי לסובב את פניה, אמרתי לך כבר שכל הערב לא דיברתי בטלפון, תן לי כבר לישון."

הוא נבוך וניסה לשחזר את מהלך השעה האחרונה בראשו. הוא נזכר שנירה נכנסה לחדר השינה לנשיקת לילה טוב, וכשביקש ממנה לקרוא רגע לאימא ענתה לו שאימא בטלפון. הזיכרון הזה היה מוחשי, הוא עדיין חש את הנשיקה שנירה הטביעה בלחיו. עכשיו לא היה לו ספק שהוא אינו טועה, והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להתאפק עוד. גיורא הניח שוב את הספר לצדו, ביקש לשלוח יד מהוססת אל אשתו והסתפק לבסוף ב"שרון?"

"אני ישנה, גיורא."

"אבל אני רוצה לדבר אתך."

"מחר."

"אין בעיה," הזעם גאה בו. "נירוש, את מוכנה לבוא רגע?" הוא כמעט צעק כדי שבתו תוכל לשמוע אותו מחדרה שבקצה המסדרון.

לא נשמעה תשובה, רק התכנסות נוספת של אשתו מתחת לשמיכתה המתהדקת.

"נירה, בואי הנה," גיורא ממש צעק הפעם.

"אני כבר ישנה, אבא," הוא שמע אותה בקושי מחדרה.

"בואי, בואי רגע נירה, זה חשוב," התעקש.

"מה אתה רוצה מהילדה עכשיו, תן לה לישון. החלטת להעיר את כל הבית עם השטויות שלך?"

גיורא התעלם משרון. "נירה, ביקשתי שתבואי רגע, לא...?" קרא שוב כעבור רגע, הפעם בטון חמור. דבריו נקטעו כשנירה נעמדה מנומנמת בכניסה לחדר השינה.

"כבר ישנתי אבא, מה אתה רוצה ממני?" שאלה, משפשפת בהפגנתיות את עיניה העצומות כמעט, ושלא כהרגלה לא ביקשה להשתחל ביניהם.

"שום דבר, נירוש, תחזרי לישון חמודה. אבא שלך קצת השתגע הלילה," שרון אמרה, ראשה עדיין על הכר ופניה אל הקיר, והוסיפה בשקט: "אני מזהירה אותך, גיורא, תעזוב את הילדה. אם יש לך עניינים אתי, תדבר אתי. עזוב אותה."

"פתאום את רוצה לדבר?" הוא לא התכוון לוותר הפעם. "עם מי אימא דיברה בטלפון קודם, נירוש?" ירה לפני שתבלום אותו.

"גיורא, אתה מטורף," שרון הרימה עכשיו את עצמה לתנוחת ישיבה והסתובבה כך שתוכל לראות את פניה של בתה.

"נירה?..."

"אני לא יודעת, אבא."

"אבל היא דיברה בטלפון קודם, כן?" הוא התעקש.

בתו לא ענתה, נימת קולו הבהילה אותה. "אני לא מבינה אבא." קולה היה מקוטע והיא הייתה על סף בכי.

"כשביקשתי ממך מקודם לקרוא לאימא את אמרת לי שהיא מדברת בטלפון, נכון?" הוא לא הצליח להסתיר את כעסו, "אני רוצה לשמוע את האמת, נירה."

שרון הדליקה את האור במנורת הקריאה לצדה. "אתה מטורף, גיורא," אמרה בשקט. "נירוש, תחזרי לישון חמודה. לאבא שלך לפעמים באים רעיונות משונים לראש, פתאום באמצע הלילה הוא מתחיל לבדוק מי מדבר בטלפונים בבית, כנראה שחשבון הטלפון הרגיז אותו. הכול בסדר מתוקה, בואי, אני אקח אותך חזרה למיטה שלך, אנחנו צריכות לקום מחר מוקדם. תגידי לילה טוב לאבא, חמודה."

גיורא הרגיש שהזעם גואה בו. הוא האזין לצלילים מחדרה של נירה, שמע את שרון מכסה אותה והבחין באור הקלוש של מנורת הלילה שהודלקה. הוא הניח ששרון תנצל את ההשכבה המחודשת כדי להתרחק ממנו וכמעט יצא בעצמו מהמיטה, אבל אז שמע את צעדיה חוזרים. "אתה דפוק בשכל, גיורא. מה אתה מערב פתאום את הילדה בינינו, אתה רוצה לשגע גם אותה?" היא שבה ונכנסה למיטה.

גיורא נשאר קפוא בתנוחתו, מרוכז כולו בנקודה שבה עמדה בתו קודם לכן. "את זאת שמשגעת, שרון. ואת דיברת הערב בטלפון," חזר ואמר, פולט את המילים באטיות, בנפרד זו מזו.

"ואם דיברתי, אז מה?" שאלה, "גם את זה כבר אסור לי לעשות בבית שלי? אם אני לא טועה, אני מרוויחה מספיק כסף בשביל לשלם על כל הטלפונים שאני עושה."

"נכון, וגם בשביל לשלם שבע מאות על הז'קט. בשביל מה את צריכה את כל השקרים האלה, שרון?" הוא ניתק את מבטו מהקיר ופנה אליה.

שרון התעלמה ממבטו וחזרה לשכב בגבה אליו. "אם אתה לא מאמין לי, תתקשר בבוקר לקתרין ותשאל אותה אם דיברנו הערב," אמרה וכיבתה שוב את האור במנורה שלצדה. "לילה טוב, גיורא. אני שמחה לגלות שאתה עוקב אחרי ההוצאות שלנו סוף־סוף, עוד מעט גם תתעניין בחשבון הבנק, וזאת כבר תהיה התקדמות אמתית. אבל ממש לא מתאים לי עכשיו לריב אתך, יש לי ישיבה על הבוקר. אני מקווה שמחר תקום יותר נורמלי."

"הלילה הזה לא יהיה טוב כל כך מהר."

היא לא ענתה.

"שרון, אל תתעלמי ממני עכשיו."

היא לא ענתה.

"לא רק הז'קט, שאלתי את סמי והוא נשבע לי שאין סיכוי שהוא זה שדרס את השתילים. הוא אמר שהוא בכלל לא נכנס עם האוטו שלו לחצר שלנו ושהוא תמיד חונה בחוץ. אין לי סיבה לא להאמין לו."

"תעשה לי טובה, גיורא, תלך לישון. יש לי ישיבה מחר על הבוקר, ולהב כבר הרבה זמן יושב לי על הזנב. יש לנו דברים יותר חשובים לריב עליהם מטלפון שלא היה לקתרין ומז'קט שיחד אתו קניתי עוד שתי חולצות שאפילו לא ראית שאני לובשת, כי מזמן אני לא מעניינת אותך. ועכשיו אני מגלה שאתה גם מעדיף להאמין לגנן, שאם צריך הוא גם יישבע לך שהשמש זרחה אתמול בלילה."

"הוא לא שיקר לי."

"בטוח, אדון גיורא, ראיתי אותה ממש פה, פתאום נותנת אור על היקינתונים."

"אני רוצה שתודי שדיברת הלילה בטלפון ושתעני לי למה את משקרת לי כל הזמן," הוא ניסה למשוך את כתפה ולסובב אותה אליו.

"אל תיגע בי," שרון הגיבה כמעט בפראות, מקשיחה את כתפה ומנערת אותה כדי לשחרר את אחיזתו.

גיורא נבהל מן הרתיעה שפיתחה כלפיו. היא שכבה עכשיו לצדו, דמומה כמו אופוסום תחת אפו המרחרח של יגואר. לרגע אחד חשב שאין לו מה להפסיד. |אם לא דיברת עם קתרין, אני רק יכול להבין שזה היה מישהו אחר. מישהו שאת לא רוצה לספר לי עליו?"

"זה היה המאהב שלי, גיורא," שרון חיכתה כמה שניות לפני שירתה את דבריה אל הקיר שמולה בלי להסתובב. "זה היה המאהב הצרפתי שלי, והוא עושה לי דברים שאתה לא תאמין. לא סתם אומרים על הצרפתים שהם הכי טובים בעולם," היא עצרה רגע, אבל לא הגיעה כל תגובה מכיוונו. "אתה כל כך דפוק, גיורא," עכשיו היא הסתובבה אליו, אבל הפנים שלה היו ריקות מהבעה, כאילו נשארו מופנות אל הקיר.

גיורא עדיין היה שעון על הכרית כשניסה לחשוב מה כדאי לו לומר. הפעם האחרונה שהגיעו למצב כזה הייתה מזמן, חמש שנים קודם לכן. גם אז שכבו במיטה, בדיוק כמו עכשיו. שרון הייתה נסערת אבל דחתה כל ניסיון שלו לדובב אותה, וכשניסה להתקרב אליה הרחיקה את ידו. הוא עשה אז מה שעשה בדרך כלל, נשכב על הגב לצדה והתחיל לספר. באותו לילה זה היה על ניסיון כושל לביית אייל נקוד צעיר. שעות ארוכות האייל סירב לצאת מהכלוב שהובא בו אל חצר הביות, שכבר פוזרו בה בשבילו כמויות נכבדות של מזון טרי. גיורא התחיל לתאר את הניסיונות שלו להתקרב אל האייל, אבל שרון קטעה אותו, ממש בתחילת דבריו, ואמרה שנמאס לה מהסיפורי חיות שלו ומכל המשלים הבנליים שלו על החיים. "החיים זה משהו הרבה יותר מסובך מאיזה אייל מפגר שלא רוצה לצאת מהכלוב, אתה כבר אמור לדעת את זה. תכף בטח תנאם לי שלפעמים גם מה שנראה מבחוץ כמו כלוב יכול להיראות מבפנים כמו בית חמים, או אולי להפך, שמה שנראה מפתה בחוץ לא תמיד עדיף על מה שכבר יש לך. אני כבר מכירה אותך גיורא, תצא כבר מהסרט טבע שאתה חי בו, אטנבורו מיער ירושלים, ותחזור למציאות."

גם עכשיו היה יכול לשחזר את המילים שלה בדייקנות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתייחסה אליו כך. הוא זוכר שממש נבעת, כי מעולם לא קטעה אותו כך ותמיד דרבנה אותו להוסיף לספר. אבל יותר מהמילים שפלטה, הופתע מן הזעם האצור בהן, שהיה גדול פי כמה מזה שאפשר לתלות בסיפור לא מוצלח על אייל. לא היה לו מושג לאיזו מציאות היא מבקשת להחזיר אותו, והוא פחד.

בלי מחשבה נוספת שאל אותה אם היא רוצה לעזוב אותו, אם זה העניין. הוא הוסיף ואמר שאפילו שזה מאוד יכאב לו, הוא ישחרר אותה, ומיד תיקן ואמר שלא התכוון שהיא צריכה שחרור אלא שיכבד את רצונה, ושוב הסתבך במילים. שרון, בגבה אליו, נתנה לו להתפתל בניסוחיו, ובכל זאת היה נדמה לו שהיא מהנהנת בראשה. הוא סובב אותה אליו בכוח ועיניהם נפגשו. היא הייתה מבוהלת אפילו יותר מהאייל.

"למה שרוני?" הוא חיבק אותה, והיא ענתה לו שהיא בהיריון.

זאת הייתה דרך משונה מאוד לבשר לו בשורה משמחת כל כך, אבל הוא מיהר להניח שהסיבה היא הבשורה עצמה. הוא אמר לה שאם זה מקל עליה, אז הוא מאושר, ושהם לא חייבים לדבר על זה עד הבוקר. אחר כך הידק את חיבוקו עד שהריחוק והתיעוב שעלו ממנה התחלפו בעצב, אחריו ברוך ולבסוף בתשוקה. כמו שהציע, הם לא החליפו מילה כל הלילה מלבד נהמות חייתיות.

העימות ההוא לא הוזכר שוב, לא באותו בוקר ולא בשום הזדמנות אחרת. הצעה בלתי נשלטת מצדו, הנהון תשובה בלתי רצוני מצדה. זה כל מה שהיה שם, לא יותר משתי פעולות מכניות. תנודות סייסמיות בלתי מורגשות בחיי זוג. שניהם העדיפו להתעלם מהן, גם אם כל אחד לעצמו הבין שמדובר ברעידה מקדימה, ושעלולה להתרחש רעידה נוספת, חמורה הרבה יותר. במקום זאת, כשהתעורר בבוקר שרון כבר הייתה לבושה. היא אמרה לו שקבעה תור לגינקולוג, ושהיא רוצה שילכו אליו יחד.

בחלוף חמש שנים, בשחזור לא מתוכנן של הלילה ההוא, גיורא גילה שהוא פוחד עכשיו לשאול את אשתו, שגבה שוב מופנה אליו ממש כמו אז, אם היא רוצה לעזוב אותו. "עדיף שנלך לישון עכשיו, שנינו כבר עייפים מדי," אמר לבסוף, מכריז על כניעתו אף שהוא ביקש את העימות מלכתחילה.

"אתה זוכר את הלילה הנורא ההוא, לפני שנירה נולדה?" שרון המשיכה במקומו, "בבוקר, כשהתעוררתי, הבנתי שהייתי צריכה להסכים להצעה שלך."

הסכמת לה, גיורא כמעט פלט, אבל לא רצה להמשיך מעבר לנקודה שכבר נמצאו בה, ובמקום זאת אמר: "בואי נחכה עד מחר בבוקר, שנהיה פחות נסערים."

"איך שאתה רוצה, אתה התחלת."

"לילה טוב, שרון," הוא כיבה את האור לידו.

"לילה טוב, גיורא."

כל הלילה נזהרו שלא לגעת זה בזה, עד שבבוקר העירה אותו בנגיעה חפוזה בכתף שיבוא להתניע בשבילה את המכונית.

גיורא סגר את הקלסר והביט שוב ברישומים שעליו. עכשיו הוא קלט. "לר־בל" זה לרגישים בלבד. והמספר הסידורי על גב הקלסר היה תאריך הלידה של נירה.

אנטומיה למתחילות

לא ידעת

שליטוף בעורף

מרעיד את פיקת הברך,

לא האמנת

שתנוך האוזן

מרשרש את חדרי הלב,

לא העלית בדעתך

שהלשון

חורצת רגליים,

גורלות.

נירה, ירושלים