רם קול המואזין

לא מעט מים עברו בחברה הישראלית, ולא רק באמצעות כוס השתיה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, מאז ניסתה לקדם את החוק למניעת מפגעים (תיקון - איסור שימוש במערכת כריזה בבתי תפילה), התשע"א-2011, הידוע יותר בכינויו - חוק המואזין. מיכאלי, אז חברה במפלגת ישראל ביתנו, הציגה עצמה כשלוחתם של מאות אלפים הסובלים מרעש יומיומי שנגרם כתוצאה מקריאות המואזין. בדברי ההסבר לחוק נכתב כי "החוק המוצע מביא תפיסת עולם לפיה חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים".

אי אז בשנת 2011 היה לנו את אובמה, נאומו של בנימין נתניהו בבר אילן עדיין הדהד היטב, ובין חברי הממשלה היו גם נציגים ממפלגות המרכז - הצעת החוק לא עברה.

היום כשהנשיא טראמפ מציע לישראל ולפלסטינים לעשות "דיל", מדינה אחת או שתיים - "תעשו מה שטוב לכם", כשאמת אלטרנטיבית הופכת להיות אלטרנטיבה לגיטימית וכשנדרשים אמנים לחתום על הצהרות נאמנות, הפציע "שחר" חדש שמאפשר להעביר בחקיקה את חוק המואזין.

נוסח החוק החדש מציע צמצום מסוים לנוסח הקודם וקובע כי בבתי תפילה יוגבל השימוש במערכות כריזה בשעות הלילה וכן מוצע, כי ביתר שעות היום, לא תופעל מערכת כריזה בבית תפילה אם היא חורגת מהוראות הקבועות בחוק הנוגעות לרעש בלתי סביר. הצעת החוק כידוע עברה בקריאה טרומית.

רגע עצור. גם אני סבלתי מקריאות המואזין. 15 שנים אני מתגוררת ביפו כשבצד אחד ברחוב יש בית כנסת, בצד השני מסגד ומאחורינו כנסיה. כל הרב תרבותיות הדתית של יפו על גווניה וכל משמעותה, במיקרוקוסמוס של רחוב אחד. רב תרבותיות מובהקת שמצליחה לדור יחד כנגד כל הסיכויים. זו לא הייתה החלטה אידיאולוגית לעבור מתל אביב ליפו, אלא פשוט החלטה של זוג צעיר שביקש להישאר קרוב למרכז, קרוב לים ובכל זאת לא לשלם שכירות מטורפת. חשבנו שנשאר שם רק כמה שנים אבל יפו כמו יפו, מהלכת עליך קסם ונשארנו עד היום.

והיו שנים בהן, מסיבותיהם שלהם (מחאה נגד גידול באוכלוסיה היהודית?), קול המואזין גבר והתעצם עד שהיינו מתעוררים בבהלה מקולו הרועם, לפני הזריחה. וכן גם אני מצאתי את עצמי תוהה איך אפשר להמשיך לחיות ככה ואולי הגיע הזמן לעבור דירה. אבל בשנים האחרונות זה לא המצב. בשיתוף פעולה של נציגי העירייה ונציגי החברה הדתית מוסלמית ביפו, הצליחו הצדדים למצוא פתרונות יצירתיים לבעיה. פתרונות שהשכילו לשמור על חופש הדת והמסורת המוסלמית, שאפשרו למתפללים לשמוע את המואזין קורא את תפילתו ועם זאת, להקטין את הפגיעה באיכות החיים של האוכלוסייה היהודית המתגוררת ביפו, תוך ויסות עוצמת קריאת המואזין על ידי מערכת כריזה מיוחדת. הצדדים גילו גמישות, יצירתיות והבנה הדדית שאף אחד לא הולך לשום מקום והגיעו לפתרון מוסכם שמגלם כבוד ושכנות טובה.

קונפליקטים היו ותמיד יהיו. אך האם אנו בעידן שבו ניתנת הרשות לפתרון הסכסוכים בדרך של כפיית רצון החזק על החלש? עידן שבו הפעלת כוח עדיפה על חתירה להשגת הסכמה הדדית? בעוד בתי המשפט מוצפים עד כדי קריסה בתביעות, הליכי הגישור לניהול סכסוכים לעולם יהיו דרך קלה, יעילה וחסכנית מבחינת עלויות לפתרון סכסוכים.

צריך שניים לטנגו. ובמקרה של יפו היו שני צדדים שהשכילו להגיע להבנות. הצעת החוק לטעמי משחקת לידים פוליטיות בלבד ומנסה להביא לתוצאה בכוח האכיפה והזרוע, שכבר גורמת לתסיסה ולתחושת רדיפה על רקע דתי בקרב האוכלוסייה המוסלמית. להבדיל ממדינות אירופה שמתמודדות עם האיסלאם והפליטים בעיקר בשנים האחרונות, מסגדים היו כאן עוד לפני קום המדינה. ובכל מקרה, להיות אור לגויים משמעו להביא אור.

וככה ביני לביני אתמה, האם תפיסת עולם כבדברי ההסבר לפיה "חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים" תחול בקרוב גם לגבי איסור עבודה בשבת או הפעלת תחבורה ציבורית בשבת.

הכותבת הינה עורכת דין ומגשרת במשרד גולדפרב זליגמן