בבקשה, בואו נהיה יוון
אנחנו רואים טורניר גדול אחרי טורניר גדול מהבית והיוונים נמצאים שם במלוא הדרם. אז בפעם הבאה ששחקנינו ומאמנינו נוסעים לנפוש באחד הקלאבים שם, כדאי שינצלו את הביקור כדי ללמוד מהשכנים איך עושים זאת נכון. להלן שלוש סיבות למה הם כן ואנחנו לא
במקום לדבר על איסלנד, בואו נלך למקום שדומה לנו בהרבה דברים ואליו מגיעים הרבה ישראלים גם ככה מדי שנה, כדי ללמוד איך מצליחים מול נבחרות גדולות ומוכשרות מאיתנו. בכל פעם שנבחרת שמסורת הספורט שלה צעירה משלנו (אלבניה) או האוכלוסייה שלה קטנה משלנו (אורוגוואי ואיסלנד) מגיעה למקומות שאנחנו רואים רק בחלומות או לפחות בטלוויזיה, ישר מנסים לתהות על קנקנה של אותה נבחרת ושל אותה מדינה ולבדוק למה הם כן ואנחנו לא.
אני הולך לעשות כאן אותו דבר, אבל עם נבחרת שאיתה כבר התמודדנו בעבר ואפילו קצת זלזלנו בה לעתים, לפני המשחקים בינינו, רק כדי להפסיד לה שוב ושוב. נבחרת שברמת הכישרון לא עולה לדעתי על שלנו, אבל כמעט ואין טורניר גדול שהיא לא מגיעה אליו. נבחרת שהגיעה במונדיאל האחרון לשמינית הגמר ולקחה גם יורו אחד. במוקדמות היורו האחרון, היא אמנם פישלה בגדול, כשסיימה אחרונה בבית בו הייתי מצפה אפילו מישראל לעלות, אם הייתה משובצת אליו (אפילו איי פארו הקדימו אותה, לעזאזל), אך כבר מאז תוקנו הליקויים וכרגע, במוקדמות המונדיאל היא חזק במאבק לפחות על כרטיס לפלייאוף. אני מדבר כמובן על יוון.
בניגוד לאורוגוואי, שהיא אלופת עולם פעמיים בעברה ולשחקניה כישרון וטכניקה שלשלנו אין ולא מתקרב לזה, או לאיסלנד, שכסקנדינביים נהנים ממימדים פיזיים שכפולים משל בחורינו המצוינים גם לגובה וגם לרוחב, היוונים הם עם שסך הכל די מזכיר אותנו. ליוונים יש סטיגמה שמוסר העבודה שלהם קלוקל לא פחות משלנו, שחקניה לא מוכשרים במיוחד ואפילו מזכירים אותנו בחזות החיצונית. בהפרש של 24 שעות מהתבוסה שספגנו מהספרדים, קיבלנו שיעור ביוונית, כיצד מגיעים למשחק חוץ מול נבחרת חזקה ומפוצצת בכישרון ויוצאים משם עם נקודה (ולא היה חסר הרבה שעם שלוש נקודות). יוון הגיעה לבריסל ויצאה משם עם 1:1 מול הנבחרת הכי מוכשרת שהייתה לבלגיה אי פעם, וגם השער של הבלגים הובקע רק בדקה ה־89.
המשחק הזה לא היה יוצא מהכלל. ההצלחות הקודמות שלהם מראות שזה דפוס חוזר. יורו 2004 היה מוצלח במיוחד, כי ליוונים היו גם כמה כישרונות גדולים גם מבחינה התקפית (המגן הימני סייטארידיס, הקפטן זגוראקיס, קרגוניס וכמובן כריסטאס), אך בדרך כלל זו נבחרת של חוטבי עצים ושואבי מים, שלא מראים שחקנים שמוכשרים יותר מזהבי, בן חיים, רפאלוב או חמד. כזו למשל, הייתה הנבחרת שהגיעה לשמינית הגמר במונדיאל האחרון. אז למה היוונים מצליחים בדיוק במקום שבו אנחנו נכשלים? יש לדעתי 3 סיבות עיקריות לכך. אחת מקצועית ושתיים מנטליות:
הגנה, הגנה, הגנה
נתחיל עם זה שאין לי שום טענות לאלישע לוי על המשחק מול ספרד. לא על המערך, לא על בחירת ההרכב ולא על העמידה במגרש וצורת המשחק. לדעתי הנבחרת עמדה טוב, ראו שקיבלה הכנה טובה מהמאמן וגם ידעה מתי לצאת קדימה ולעתים להביך את הספרדים. כל זה במשך פחות מרבע שעה, עד שדויד סילבה קיבל כדור אחרי תנועת עומק פשוטה ופתאום לא היה לידו אף שחקן ישראלי ברדיוס של חמישה מטרים. בכלל, כל ארבעת השערים שספגנו היו קלים ומרגיזים. דוגמה קלאסית להגנה של הנבחרת, שבלי קשר למי שמשחק שם, תמיד תעשה את הטעות התורנית בסגירה אלכסונית, או בכיסוי בכדור נייח או בכישלון בעימות פיזי פשוט בין מגן לחלוץ יריב.
"עשינו יותר מדי כבוד לספרדים (לאיטלקים/לבלגים/לצרפתים וכו' וכו')" זה ביטוי שחוזר פעם אחר פעם. ה"כבוד" הזה מתבטא ברכות הגנתית. הנבחרת היוונית לדורותיה מתגאה בהגנת ברזל. אין גולים קלים, אין ספיגות במצבים נייחים, אין לאבד את השחקן שלך ואין לעוף ממנו על הריצפה, אחרי דחיפה קטנה מהכתף שלו. שחקני ההגנה היווניים בנויים כמו מפלצות ומשחקים יחד בתיאום של יחידה מובחרת.
היות ששוב, גנטית הם אינם שונים מהותית מאיתנו. זה מביא אותי להבנה שהיתרון מגיע בזכות הרבה עבודה קשה שמתחילה כבר מהגילאים הצעירים ומגיעה מהבנה שכמו שאומרים בכדורסל דווקא: "אין יום רע בהגנה". מההבנה שנבחרת קטנה יכולה לנצח נבחרת גדולה ממנה רק דרך הגנה חזקה. תראו כמה דם היו צריכים הבלגים החזקים והמוכשרים לירוק לפני שהשיגו את השוויון. לא סתם שחקני ההגנה היוונים משחקים בהרכב של קבוצות צמרת מהבונדסליגה והסרייה A ולא רק, עם כל הכבוד, בקבוצות הצמרת של הליגה הישראלית והבלגית.
ניצול מצבים
בצד השני של המגרש, כדי להוציא נקודות, צריך לכבוש. הנבחרת הקטנה תגיע למעט מאוד מצבים מול נבחרת גדולה. מזה צריך להוציא גולים. כמה פעמים אמר הפרשן, או לחילופין האוהד בסלון: "איזה פספוס! לא נקבל עוד הרבה הזדמנויות כאלה מול הספרדים(/האיטלקים/ הבלגים/הצרפתים וכו' וכו' )". ערן זהבי, למשל, הגיע בתחילת המשחק, כשעוד היה 0:0 לשני מצבים לא רעים ולעוד מצב בעיטה טוב כשהיה רק 1:0. זהבי, במשחק ליגה, היה עושה מהמצבים האלה שער אחד או שניים לפחות (זה של מכבי תל אביב של העונה שעברה היה עושה מזה שלושה). אבל זהבי של הנבחרת סיים שניים מהם בדרדל'ה מביכה ואת השלישי בבעיטה שהייתה רק כמעט. וזה ממש לא רק זהבי. היום זה הוא, אתמול זה אלון מזרחי ושלשום זה רוזנטל. השחקנים שלנו פשוט עושים במכנסיים כשהם לובשים את הכחול לבן של הנבחרת.
מול בלגיה היוונים הגיעו במשחק שלם לשני מצבים שראויים להיקרא מצב. הם הבקיעו מזה שער אחד. ביורו 2004 הם עשו גביע ואומנות מניצול מקסימלי של מספר מצבים מינימלי. זה בדיוק ההבדל מגישה של "אין לנו מה להפסיד" לבין "יש לי המון מה להרוויח ממשחק כזה ואני ארוויח ובגדול" שיש לשחקן היווני. למישהו יש ספק שכל מיטרוגלו שלהם היה עושה לפחות שער אחד מהמצבים של זהבי?
שער כזה במשחק שלנו מכניס את הספרדים ללחץ עצום ויכול היה לשנות את כל המשחק. כנראה שבגלל הסעיף הקודם, זה של ההגנה, במקרה שלנו זה היה גורם לספרדים להחטיף לנו שישייה בתור עונש, אבל במקרה היווני, זה מביא אותם למצב שהם הכי אוהבים, לעשות הגנה עם כל הקבוצה ולתסכל את היריבה. עיתונאי יווני ותיק, שצבר הרבה שעות נבחרת יוון וגם ראה כמה וכמה פעמים את נבחרת ישראל, אמר לאחר המשחק בו יוון ניצחה כאן בבלומפילד 0:1, שההבדל בין הנבחרות הוא לא בכישרון, אלא רק בגישה. אנחנו לא פוחדים מאף אחד ובאים לנצח כל משחק.
מצב האומה
לשחקני הנבחרת יש תמיד את התחושה שתקשורת הספורט והרחוב הספורטיבי שלנו בכלל נהנים מכישלון שלהם יותר מאשר הצלחה. יש בטענה הזאת משהו. אמנם נכון שכולנו, כולל עיתונאי הספורט, אוהדים של הנבחרת ורוצים שתצליח, אך עדיין, נראה שבמקרה של כישלון כולנו נהנים להתכנס ולחבוט בשחקנים ובמאמנים ללא רחם. יש ממש תחרות של מי יותר שנון בביקורת שלו ומי מתבדח יותר על חשבונו של האשם התורן (כמו מקרה מרציאנו ביום שישי האחרון).
תקשורת הספורט היוונית היא לא פחות ביקורתית משלנו והרבה מאמנים ושחקנים חטפו ממנה הרבה חיצים (תשאלו את צביקה שרף או את פיני גרשון), אבל כשהנבחרת משחקת, הרחוב הספורטיבי מתייחס לזה כאילו בני ספרטה או אתונה יוצאים למלחמה מול האיום החיצוני התורן. השחקנים הם גיבורים. לא פחות. הדבר נכון גם לגבי היחס של הרחוב הספורטיבי לגבי הסגנון של הנבחרת. אף אחד לא יבקר את הסגנון ההגנתי של היוונים. זה שמתבסס על הגנה חזקה ועקיצות בודדות בהתקפה. זה שפה כולנו אוהבים לקרוא לו "מגעיל". פה מצפים שנבוא מול ספרד בחוץ ונתקוף אותם בחמת זעם. יש לי חברים שממש כעסו על הפתיחה הזהירה שלנו בספרד ובאמת ציפו שנבוא ונתקיף. הקהל היווני מבין היטב שאין שום סיכוי לנבחרת שלהם לנצח בבלגיה או אפילו להוציא שם תיקו במשחק של התקפה נגד התקפה.
לפנייה לכתב/ת 
