קייטנת הכוויות: "כאן מרגישים בנוח להוריד חולצה, כאן לא שופטים אותנו"

קייטנה, 40 ילדים קופצים במתקנים המתנפחים, רוקדים ומשתוללים לצלילי המוסיקה הרועמת. רק מקרוב אפשר להבחין כי לא מדובר בקייטנה שגרתית. חלק מהילדים לובשים בגדים ארוכים, גם בשיא החום. אחרים חושפים צלקות קשות, לפעמים על הפנים, לפעמים על הזרועות והגוף. לילדים אחרים תחבושות לחץ על הפנים, על הידיים והרגליים. "קייטנת הכוויות" קוראים לזה, או בפי הילדים ואנשי הצוות - מחנה סבבה.

מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית מתגלה במחנה סבבה בכפר גלים שליד חיפה. ילדים יהודים, דתיים וחילונים. ערבים ישראלים, דרוזים וגם פלסטינים. מכל הזרמים. האסונות לא מבחינים בין עדות ודתות. מגוון האירועים שבהם נפגעו הילדים פשוט בלתי נתפס: תאונות דרכים, מים חמים, שמן רותח, כימיקלים, התחשמלות, משחק בגפרורים או במצית – וגם פיגועים ובקבוקי תבערה. לקייטנה מגיעים ילדים שנפגעו בצורה הקשה ביותר.

ההתמודדות עם תוצאות הכוויות הקשות, נמשכת שנים. טיפולים, ניתוחים, פיזיותרפיה, חבישות שונות ומשונות. השהות בקייטנה מחד משכיחה לרגע קצר את הקשיים והכאב, ומאידך מפגישה את הילדים עם שותפיהם לגורל הלא פשוט.

(צילום: שמיר אלבז)

"יש דברים שרק הילדים פה, מכל הילדים בארץ, יכולים להבין - את ההרגשה שאתה הולך ברחוב ומישהו מסתכל עלייך מוזר", מספר לירון זרדון, בן ה-17 מרחובות. כשהיה בן 4 שיחק במצית וחולצתו התלקחה. הוא נכווה קשות בפלג גופו העליון. "מתרגלים לזה, אבל זו הרגשה לא נעימה ללכת לים, להוריד חולצה ולראות שכולם מסתכלים רק עליך. פה מבינים את זה, וזה יוצר תחושה של ביטחון".

"כשנגמר המחנה אתה מגיע הביתה, וזה טוב לדעת שיש עוד ילדים כמוך", מוסיף לירון. "הם לא איתך ביום-יום, אבל הם בדיוק באותו תרחיש, באותו סרט. זו הקלה כזאת. בתוך המחנה זה מצחיק כי אתה רואה את כולם שמחים וכולם אוהבים, אבל מתחת לזה יש מהות ויש סיבה".

מנהלת המחנה ומי שנחשבת לרוח החיה בו היא יוליאנה אשל, שמשמשת כמנהלת תחום הריפוי בעיסוק בבית החולים שניידר בפתח תקווה. היא מסבירה כי תחושת שותפות הגורל והשוויון היא אחת המטרות המרכזיות. "כל ילד מבקש להשתייך בחזרה לקבוצת השווים שלו, ויש הרבה מכשולים בדרך שלא ממש מאפשרים את זה".

"במקרים רבים, כשילדים סובלים מכוויות, החזות שלהם נפגמת. לפעמים היא נפגמת קשות ולפעמים יש צלקות. ניתן לעיתים להסתיר אותם על ידי בגדים, אבל מספיק שהילדים יודעים שהצלקות שם, כדי שהדימוי העצמי שלהם ייפגע. זה מונע מהם לאורך כמה וכמה שנים לחזור לקבוצת השווים", היא מוסיפה.

לדבריה, הטיפולים והניתוחים נמשכים שנים ארוכות, ומונעים מהילדים, גם פיזית, להתחבר לשאר בני גילם בשל היעדרות ממושכת ממערכת החינוך: "מדובר בכל פעם בטיפולים ארוכים ובאירוע שנמשך שנים. אנחנו יודעים שכאשר ילד שמקבל את התמיכה מקבוצה בעלי קשיים דומים, הדבר מוביל אותו לשיפור מאוד משמעותי בחיי היומיום, והוא מקבל כלים".

החלום: להפוך לרופאים ולעזור לאנשים

אחת הילדות שנפגעו בצורה קשה היא מירה גויליס, ילדה בת 10 ממזרח ירושלים. כשהייתה בת 4 נסעה באוטובוס מגן הילדים לביתה. משאית פגעה באוטובוס שהתהפך והתלקח. תשעה ילדים נהרגו בתאונה, ומירה הייתה בין הפצועים. כיום היא עדיין נושאת צלקות קשות על פניה, ואילו רגלה וידה קטועות. היא משתתפת במחנה זו השנה החמישית, אולם זו הפעם הראשונה שהיא יכולה להתנייד ללא כיסא גלגלים.

"נסעתי עם האוטובוס לגן, היה גשם והאוטובוס נפל (התהפך)", היא משחזרת ומוסיפה: "אני הלכתי מהאוטובוס להדסה עין כרם". את תחושתה בעת השהות במחנה היא מגדירה במילה "מבסוטית", ומספרת כי היא אוהבת לשחק ולרקוד. "פה משחקים הרבה ועושים הרבה, אבל בבית לא", מספרת הילדה ששוהה רבים מימיה בבית החולים.

כשתגדל, היא מספרת, היא רוצה להיות רופאה, "כי אני הייתי הרבה בבית חולים. אני יודעת מה עושים ואוהבת לעזור לאנשים. אני רוצה לעזור לאנשים".

(צילום: שמיר אלבז)

חלק מההשפעה שיש למחנה על הילדים היא ההבנה שמצבם של ילדים אחרים קשה משלהם. "החניכים באים ואומרים: 'וואי, אני חשבתי שזה נורא מה שקרה לי, אבל עכשיו אני מבין שדווקא היה לי מזל שרק ככה זה קרה לי'", מספרת יוליאנה. "ואז הם גם יוצאים ומבינים שהם יכולים לעזור לילדים אחרים. מירה למשל, שנפגעה כל כך קשה, עושה פה לכולם בית ספר בשמחת החיים שלה. זה מעמיד דברים בפרופורציה גם למבוגרים. יש תהליכים שאנחנו עוברים איתם שגורמים לנו, המטפלים, לחזור לחיי היומיום שלנו מטפלים יותר טובים, אנשים יותר טובים".

רבים מהילדים שעמם שוחחנו רוצים לתרום גם הם חזרה. אסתר רווח ממושב תירוש מספרת כי גם היא רוצה להיות רופאה, ולעזור לאנשים. אסתר, בת 16 מגיעה למחנה מדי שנה מאז נפתח לפני תשע שנים. היא הייתה בת שנתיים וחצי כשאחותה טיגנה חצילים בשמן, והפעוטה משכה על עצמה את המחבת. "לי אין מזה טראומה כי הייתי קטנה ואני לא זוכרת. זו רק צלקת. אנשים שואלים על זה, אבל זה הגיוני שיישאלו".

"מה שחשוב לי במחנה הוא לפגוש חברות, ולראות שיש עוד כמוני. שזה לא מוזר שיש לי כוויה, ויש עוד ילדים כאלה. אנחנו חולקים את הסיפורים. כל אחד מספר איך זה קרה לו. זה חשוב לדעת. יש גם בנות שיש להן טראומה וזה חשוב להבין אותן".

לירון מספר שבשנים הבאות סביר שיחנוך ילדים אחרים במחנה: "זה עניין של קח ותן. נתנו לי לאורך השנים, אז גם לתת זה טוב וכייף", הוא מסביר.

"פה הילדים יכולים לשחרר את רגשי האשם"

אחת הפעילויות החשובות במחנה, כך מעידים הילדים, היא "מקל הדיבור". מדובר במשחק שבו מקבל כל ילד בתורו את המקל, ויכול לספר לחבריו ככל העולה על רוחו – ללא ביקורת או שיפוטיות.

"התחושה שהם מקבלים היא שזו סביבה תומכת, מאפשרת ומקבלת. לא שופטים אותם פה. החֶברַה שלנו, חוץ מהשיפוטיות על האסתטיקה והיופי, שופטת גם מי היה האשם: הילד ששיחק במצית, הילד שהתקרב למדורה למרות שאמא ואבא אמרו לו לא. ילד ששיחק עם בקבוק טרפנטין, אמא שהשאירה סיר מרק על הרצפה. אנחנו שיפוטיים. פה הם יכולים להתחיל לשחרר את רגשי האשם, שהולכים איתם שנים".

נעמי עיינא, בת 19 מהיישוב עין שריד בשרון, מגיעה השנה למחנה כמדריכה, אחרי שמונה שנים שבהן הייתה חניכה. בגיל חמש טיפסה על השיש בביתה ושמלתה נתפסה במיחם מלא במים רותחים, שנשפכו עליה. "אני חושבת שאני יכולה להיות מדריכה טובה יותר, כי אני מבינה אותם יותר. אין קטעים מביכים. נגיד, אם ילד מנסה להסתיר את הכוויה שלו, ממני הוא לא יסתיר, או שאם הוא יסתיר אני לא אשדל אותו להראות לי את זה".

"אני יודעת איך אני רוצה שיתנהגו אתי, אז אני אעשה את זה עם אחרים. החניכה שלי היא בת 7  והיא אמרה לי 'אה, אז גם את נכווית?'. יש תחושה של הזדהות".

(צילום: שמיר אלבז)

מלבד הסיוע במחנה, נעמי שנמצאת בשירות לאומי, עושה אותו בבית החולים מאיר בכפר סבא. מאותו מקום של כוח ורצון להחזיר היא מספרת: "רציתי לעזור לילדים או אנשים חולים, להעביר להם את השהות בתקופה שהם מאושפזים כדי שיהיה להם יותר נחמד".

מחנה סבבה הוקם לפני תשע שנים ומתקיים בזכות תרומות, בין היתר של ארגון עורכי דין יהודיים בארה"ב התורמים לנפגעי כוויות בכל העולם (Burn Advocates Network). אנשי הצוות הם מרפאים בעיסוק וכן מתמחים ואנשי רפואה מבתי החולים שניידר ושיבא בתל השומר. בנוסף, מתגייסים סטודנטים מהמכללה למינהל וחונכים את החניכים סביב השעון בימי המחנה.  

שותפה נוספת בפרויקט היא חברת קימאמה אשר מפעילה במחנה צוות של מדריכים חברתיים מקצועיים, המלווה את המחנה זו שנה השלישית. באשר למימון, לצד סם דיוויס (מארגון עורכי הדין האמריקנים) גם עמותת ילדים שלנו ממרכז שניידר שמממנת כול שנה את עלויות החניכים שטופלו ו/או מטופלים במרכז שניידר. כמו כן בצוות המוביל יש פיזיותרפיסטים, מרפאות בעיסוק, פסיכולוג ואחיות. המארגנים מציינים גם את נילי ארבל, פיזיותרפיסטית בדימוס בבית החולים שניידר, שמסייעת בהובלת הפרויקט.

אניה סברובסקיה, אחת החונכות מהמכללה למינהל, מספרת כי היא מתנדבת במחנה זו השנה השנייה: "את מירה אני מלווה כבר שנתיים ואני רואה איך היא משתפרת ונפתחת יותר לאנשים סביבה. כחונכת, חלק מהתפקיד שלי הוא לפתוח את העולם החיצוני לחניכים במחנה, ולהראות להם שמקבלים אותם בדיוק כפי שהם.

"לפני שנה פגשתי אותה במצב לא קל. היא התניידה על קלנועית אחרי הניתוח ולא יכולה הייתה ללכת או להשתתף בכל הפעילויות באופן פיזי. השנה כאשר פגשתי את מירה הופתעתי מאוד כשראיתי אותה על הרגליים. היום מירה יכולה לרקוד ואת הריקודים ומסיבות היא מאוד אוהבת ותמיד מחכה עד שתהיה 'חאפלה'".

אניה מוסיפה: "למדתי ממנה רבות. היא בן אדם יחודיי עם כל כך הרבה אנרגיות ורוח חיובית. אני לומדת ממנה הרבה דברים. לא כל בן אדם יכול להתמודד עם קשיים של חיי היום יום, והיא פשוט נותנת לי להבין שאנשים יכולים להתמודד עם כל דבר".