אוהב בעיקר גרוב כבוש

איש מאוהב הוא ארקדי דוכין בימים אלה, וב"להרגיש", אלבומו החדש שיצא היום לחנויות, הוא חושף את שתי אהבותיו הנוכחיות: האחת היא בת זוגתו סימה ("סימה שאותי הקסימה"), והשניה היא מוזיקת הפאנק (פ' רפויה).
העובדה שדוכין לא חושש לחשוף את אהבותיו בפומבי אינה חדשה. כבר ב"שינויים בהרגלי הצריחה", אלבומם של "החברים של נטשה" מ- 91', וגם באלבומי הסולו שלו מהשנים האחרונות, דוכין הקדיש כמה משיריו הגדולים לאהובתו דאז, לאה שבת, ובכלל לדבר הקטן (והמטופש, אם ללכת עם הציטוט עד הסוף) ששמו אהבה. אבל נדמה שבאלבומו הנוכחי דוכין הופך לרומנטיקן חסר תקנה, כי כמות מילות האהבה שהוא שופך בכל שיר היא באמת חסרת תקדים בקריירה שלו ובמונחים ישראליים בכלל.
הצצה קטנה בשמות השירים - "אוהבת לא אוהבת", "היא לא דומה", "שניות של אהבה", "אל תעזבי" ו"בואי אלי" - חושפת את התמונה במלואה. ולא רק שדוכין מציג את דמות הילד האוהב-מבולבל שכל כך מזוהה איתו, אלא שהוא כבר לא מתבייש לדבר על סקס באופן ישיר וברור: "ממשש מתחת לשמלה/אוהב את מה שיש שם/ נועצת את שינייך אל שפתיי/ מקצב מתוק גרובי/ מסתובבים לאט בתוך החלל/ זוזי זוזי (מתוך: "זוזי").

פאנק בשירות האהבה

אהבתו השניה, הפאנק, גם היא אינה חדשה. עוד באלבומם הראשון של הנטשות הוא הפגיז עם "את לא" הדגול, שהכיל ריף בס פשוט ובלתי נשכח עליו התבסס השיר כולו. ב"שינויים בהרגלי הצריחה", שהיה אלבום יותר סיקסטיזי, דוכין צירף לריף של "סדר עולמי חדש" (ריף שהיה דומה להפליא ל"ג'ק פלאש המקפץ" של הסטונס) ליין בס מבית היוצר של "Drive My Car" של הביטלס, כלומר, בן-דוד קרוב של פאנקי-סול קלאסי.
ב"ארקדי דוכין", אלבום הסולו שלו מ- 95', הוא הציג את "צובר", אחד מקטעי ההיפ-הופ הישראליים הטובים שנכתבו עד כה, ואי אפשר לשכוח את "אני לא רוקד כשעצוב" מ"רדיו בלה בלה", הלהיט הגדול של האלבום הכפול שהיה יותר בכיוון של "שיגעון המוזיקה" מאשר בכיוונה של אמא רוסיה.
אבל מה שעד כה היה בגדר פלירט צדדי הופך באלבומו החדש של דוכין לעניין מרכזי. אולי בניסיון להיות פט בוי סלים כנעני או סתם בגלל שפאנקי מתאים יותר מתמיד לתחושת האהבה שמציפה אותו, דוכין מבסס את רוב שיריו החדשים על מקצבי היפ-הופ, קלידים שמפיצים ריחות מיתרים, גיטרות קצב קטומות ושבורות, משחקי סימפולים פה ושם, ומזמין את כולם לרחבת הדיסקוטק אה-לה "אודיסאה 2001". גם הבלדות הנוכחיות שלו כתובות במסורת של סול (למשל, "היא לא דומה"), וזוכות לטיפול מוזיקלי שמעלה הדים ממוזיקת סבנטיז סטייל פילדלפיה 76'.

בנאליה בשירות הפאנק

שני הסינגלים הראשונים שיצאו מהאלבום, "אוהבת לא אוהבת" ו"דגים", והזיכרון המר מ"כוכב האהבה", העלו חשש קל ממה שאנו צפויים לקבל באלבום החדש, אבל מעריציו של דוכין יכולים להירגע. יש ב"להרגיש" לפחות ארבעה שירים טובים ("היא לא דומה", "הרי את מותרת לכל אדם", "בודד בודד" ו"זוזי"), ועוד כמה שיכולים בקלות להפוך ללהיטים, וכולם הופכים את האלבום למצרך ראוי, גם אם הוא אינו משתווה להישגיו של דוכין בעבר, בעיקר לא לזה של "שינויים בהרגלי הצריחה".
האפיל של "להרגיש" נובע דווקא מהדרך שבה דוכין מחבר בין מילים פשוטות, כמעט בנאליות ("מתקשרת… קול מתוק יש לך"), ללחנים פשוטים מתמיד, ומסובב אותם בעזרת קולו הנהדר, שיכול להפוך כמעט כל שיר בינוני ללהיט. לעתים הבנאליה ("קרוב אליך זה משגע אותי/ קרוב אליך יוצאת מדעתי") מעלה בך חיוך נבוך, אבל איכשהו תמיד סולחים לארקדי. אחרי הכל, מי עוד מסוגל לעשות פאנקי בעברית ולצאת מזה בשלום?
שני השירים יוצאי הדופן בנושאיהם הם "הרי את מותרת לכל אדם", קטע ההיפ-הופ שדוכין בנה סביב מילותיו של דוד אבידן, ו"דגים". "הרי את מותרת", שעוסק בקריסת מערכת יחסים בין בני זוג, מציג את דוכין כאמן מבצע במיטבו; קולו חזק ורך כאחד, והקלידים יוצרים את המתח הנחוץ למלותיו הכואבות של המשורר. "דגים", לעומת זאת, מציג טקסט שבלוני על ניכור ודרוויניזם חברתי כביכול, וסובל מחוסר מיקוד ומלחן שלא ייכנס לחמישים הגדולים של דוכין.
למרות זאת, "להרגיש" מחזיר את ארקדי למקום טוב בפסגה. אין כאן שטויות של אלבומי קונספט, כוכבי אהבה או מנת יתר של חשיבות עצמית, אלא דוכין אותו משוחרר יותר, קרוב יותר ונוגע יותר; לפחות הוא לא דומה לאף אחד.