שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איאן מקיואן: "הימנים הקיצוניים בישראל הם תמונת מראה של האיסלאם הרדיקלי"
    הסופר הבריטי המוערך איאן מקיואן מסרב להחרים אותנו, לועג לתקינות הפוליטית, שונא להמליץ על סופרים מתחילים וחושב שגדל כאן דור של בכיינים. לא פלא שגיבור ספרו החדש, "קליפת אגוז", הוא עובּר שלא ממש רוצה להיוולד

    איאן מקיואן היה בטוח שהספר הזה יחסל את הקריירה שלו. "נהניתי לכתוב אותו יותר מכל ספר אחר, אבל הייתה לי כל הזמן ידיעה, כנראה מתוך איזו תפיסה פרוטסטנטית מודחקת, שאם אני כל כך נהנה, כנראה משהו לא בסדר. כמו שלתרופה טובה חייב להיות טעם דוחה. לאורך כל הכתיבה ישב לי על הכתף יצור בלתי נראה שאמר לי, 'נו באמת, אין סיכוי שהדבר הזה יעבור'. הנחת היסוד של הספר כל כך מופרכת, שפחדתי שאנשים יחשבו שאני מתחיל לאבד את זה".

     

    איאן מקיואן. "אנשים לא מבינים מה חשבתי לעצמי בספר הזה" (צילום: gettyimage) (צילום: gettyimage)
    איאן מקיואן. "אנשים לא מבינים מה חשבתי לעצמי בספר הזה"(צילום: gettyimage)

    כשמקיואן מדבר על הנחת יסוד מופרכת, הוא מתכוון לכך שבמרכז הרומן 'קליפת אגוז' עומד - או יותר נכון, שוכב במהופך - גיבור בלתי צפוי: עובּר בבטן אמו. העובּר, בחודש השמיני, הוא לא רק מספר, אלא גם עד יחיד למזימת רצח. אמו מתכננת לרצוח את אביו בעזרת אחיו של האב, שאיתו היא מנהלת רומן. אם העלילה נשמעת לכם מוכרת, זה משום שהיא מבוססת באופן ישיר על 'המלט' של שייקספיר, שגם שם הספר שאוב מתוכו.

     

    "לפני כמה שנים ישבתי עם אשתו של הבן שלי, שהייתה בהיריון עם הילד הראשון שלהם, כמה שבועות לפני הלידה. דיברנו על התינוק ופתאום נהייתי מאוד מודע לכך שיש עוד נוכחות בחדר. שיש פה עוד בן אדם. ועניין אותי איך זה היה אם הוא היה יכול לשמוע אותנו ולהבין אותנו. כמה שבועות אחר כך פתאום הבזיק אצלי, משום מקום, משפט פתיחה, 'אז הנה אני, הפוך בתוך אישה'. עוד לא היה לי מושג מי הדובר, מי האישה ומה הנסיבות, אבל ידעתי שיש לי כרטיס כניסה לרומן חדש. עד היום, כשאנשים שומעים על עלילת הספר, הם לא מבינים מה חשבתי לעצמי".

     

    מה באמת חשבת לעצמך?

    "מהרגע הראשון זה נשמע כמו רעיון מטופש, אבל כזה שלא יכולתי לעמוד בפניו. כתבתי כל כך הרבה רומנים שהיו כולם שקועים בריאליזם, ולפני כל אחד מהם ערכתי תחקיר רחב וקפדני - אז החלטתי לקחת חופשה קצרה, רק לספר אחד. לא הייתי צריך לעשות שום תחקיר לפני 'קליפת אגוז'. במובן מסוים, זה היה כמו לחזור לכתיבה שלי מפעם. הרומנים הראשונים שלי, 'נחמת זרים' ו'גן הבטון', נכתבו מנקודת מבט מאוד מוגבלת וקלסטרופובית. אבל הפוזיציה של העובּר היא עמדה מושלמת להתבונן ממנה על העולם שהוא הולך להצטרף אליו".

     

    "קליפת אגוז". עובר עם תפיסה פוליטית וטעם משובח ביין  ()
    "קליפת אגוז". עובר עם תפיסה פוליטית וטעם משובח ביין
     

    בשונה מרוב הספרים שמסופרים מנקודת מבטו של ילד או בעל חיים, אין שום דבר תמים או ילדי בדמותו של העובּר ב'קליפת אגוז' (הוצאת עם עובד, בתרגום מיכל אלפון). להפך. הוא מומחה גדול לשירה, בעל תפיסה פוליטית רחבה, ידע היסטורי עשיר וחיבה לפילוסופיה קיומית. יש לו שפה גבוהה ולירית וגם טעם משובח ביין, הודות לאמו שאמנם משתדלת לא לשתות הרבה בזמן ההיריון, אבל לא ממש מצליחה.

     

    "כששלחתי לעורך שלי את הספר, אחת השאלות הראשונות שלו הייתה, 'איך העובר יודע מה הצבע של הווילונות?' אמרתי לו, 'זו הבעיה שלך? הווילונות?!'

     

    "בהתחלה באמת חשבתי שאני מאוד מוגבל - גיבור שלא יכול לשמוע ולא יכול לראות. אבל מהר מאוד גיליתי שיש לי פה את הגיבור האקזיסטנציאליסטי המושלם. שיש לי איתו חירויות שלא היו לי עם אף דמות ברומן. והסיטואציה שהוא כלוא בה יוצרת גם רגעים קומיים מאוד. למשל כשהוא עד ליחסי המין של אמא שלו ודוד שלו, ואומר בזעזוע, 'לא כל אחד נתקל בפין של יריבו של אביו במרחק של כמה סנטימטרים מאפו שלו'. הוא לא מחויב לרצינות של גיבורים טרגיים".

     

    ובכל זאת, הוא מפחד. מבועת מהדברים שהוא שומע לגבי מה שקורה בעולם. איפה אתה ממוקם בתוך הדבר הזה?

    "אני נמצא בדיוק איפה שהוא נמצא. כמו העובר, אני אמביוולנטי. הוא כמהַּ להצטרף אל העולם, אבל גם מודאג ממה שקורה בו - משינויי האקלים, הטרור, האי־שוויון, העוני. הדברים שהוא שומע סביבו נותנים לו כל סיבה לפסימיות, וזה היה עוד לפני טראמפ וברקזיט. ומצד שני, יש גם סיבות לאופטימיות: אנשים חיים יותר מאי פעם, יש פחות מחלות, פחות מוות, הרבה יותר אנשים יודעים לקרוא, זה תור הזהב של המדע".

     

    יש בספר מחשבה לגבי הבחירה שלא להיוולד, או לא להביא ילדים?

    "לא, הוא די נחוש להיוולד. יש לו מדי פעם גם מחשבות אובדניות, אבל כמובן שזה בלתי אפשרי עבורו. מה גם שהסקרנות שלו גוברת אפילו על הפסימיות שיש לו לגבי העולם. הוא נורא סקרן לדעת איך ייראו החיים שלו, ואם הוא יגיע לסוף המאה ה־21 בלי שיהיה, למשל, עוד פיצוץ גרעיני".

     

    "תודה לאל, עדיין לא שלחו לי ספרים על היריון ולידה"

    בסלון אחוזתו, שמחלונה נשקף אגם פסטורלי, מקיואן נראה כמו פרסומת לגבר לבן פריבילגי. בגיל 69, הוא אחד הסופרים הבריטים הבולטים והמצליחים בעולם. 'כפרה', 'שבת' ו'אמסטרדם' הם רק כמה מספריו המוכרים, המכניסים, שחלקם זכו גם לגרסאות קולנועיות. עכשיו הוא שוקד על עיבודים של ספרים נוספים לקולנוע ולטלוויזיה, ביניהם 'על חוף צ'זיל', 'סולאר' ו'דברי מתיקה'.

     

    הטריילר של "כפרה", על פי ספרו של מקיואן

    הטריילר של "כפרה", על פי ספרו של מקיואן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    כשהוא לא מצליח לכתוב, מקיואן יוצא לשחק טניס, לצעוד או לשחות. הבריכה, כמו גם מגרש הטניס, נמצאים בשטח הבית, שנמצא באזור כפרי מבודד, מרחק שלוש שעות נסיעה מלונדון. למורת רוחו, שירותי הדואר רודפים אחריו גם לשם.

     

    "שולחים לי שלושה־ארבעה רומנים ביום, לפני שהם יצאו לאור, בדרך כלל עם מכתבים מאוד נלהבים מהעורכים שלהם שרוצים שאני אקרא ואכתוב איזו מילה טובה. אבל אני חושב שהעסק הזה של סופרים שכותבים המלצות על ספרים אחרים הגיע לרמות של טירוף. ובהתחשב בזה שאני צריך לכתוב את הספרים והתסריטים שלי, וגם לקרוא חומרים לתחקיר, ורומנים של סופרים שהם חברים שלי, אין לי זמן לקרוא איזו טיוטה של ספר בן 800 עמודים מארה"ב עם מכתב שאומר ש'ב־40 שנה של הוצאה לאור זה ככל הנראה הספר הכי עמוק, סוחף ונפלא שקראנו ואנחנו צריכים בדחיפות שתקרא אותו...' יש לי הרבה אמפתיה למצב של שוק הספרים, אבל לוגיסטית אי־אפשר להספיק הכל. ותודה לאל, עדיין לא שלחו לי ספרים על היריון ולידה".

     

    אתה פעיל ברשתות חברתיות? פייסבוק, טוויטר?

    "יש לי דף פייסבוק ואתר, אבל מנהלים לי אותם, אני כמעט לא נכנס אליהם בעצמי. פעם היה באתר שלי מעין פורום שלאט־לאט השתלטו עליו תלמידי תיכון שנאלצו ללמוד את הספרים שלי בבית הספר, והם היו כותבים הודעות בסגנון 'זין' ארבעה סימני קריאה, 'אני צריך לכתוב סיכום על 'אהבה עיקשת', מישהו יכול לשלוח לי?' הרבה זעם של מתבגרים הופנה אליי בתקופה הזאת - ילדים חצי אנאלפביתים שהכריחו אותם לקרוא את הרומנים שלי - כאילו אני בחרתי את הספרים האלה בשבילם".

     

    אבל לא רק נערים מתבגרים זעמו על מקיואן בשנים האחרונות. על רקע שיח הזהויות ההולך ומתבצר באקדמיה, נראה שמקיואן מסרב להתאים את עצמו לחוקי המשחק החדשים, אלו שכופים עליו תקינות פוליטית והזדהות עם מיעוטים. רק לפני שנה הסתבך עם הקהילה הטרנסג'נדרית וארגוני זכויות אדם כשאמר בראיון: "זהות הפכה להיות מוצר נחשק שאפשר לקנות בסופרמרקט. גברים עם פין שמזדהים כנשים מבקשים עכשיו להתקבל לאוניברסיטאות לנשים בלבד ולהשתמש בשירותי הנשים. תקראו לי מיושן, אבל ממה שאני יודע, רוב האנשים שיש להם פין הם גברים".

     

    גם העובּר בספר לועג לעיסוק בפוליטיקת זהויות. "רוח משונה נכנסה בנוער הכמעט משכיל", הוא אומר. "אתר מדיה חברתית ידוע מציע שבעים ואחת אפשרויות מגדריות... אם יתברר שאני לבן, אוכל להזדהות כשחור. ולהפך".

    "אני לא יודע אם הוא לועג, הוא מצביע על שימוש לא נכון בפוליטיקת זהויות. צומחת היום תרבות ששמה במרכזה זהות שהיא חלשה ושברירית, וזה משתלט על הכל. זה בעיקר עיסוק מגביל מאוד, כל ה'אזהרות טריגר' וה'מרחבים בטוחים' האלה. סטודנטים רואים באוניברסיטה גרפיטי של תמיכה בטראמפ ואומרים שהם מרגישים מאוימים. מה הסיפור הגדול? מה מאיים בזה? אם זה מפריע לכם, תלכו ותמחקו את זה או שתרססו משהו נגד טראמפ".

     

    אתה לא רואה חשיבות ביצירת מרחב שיהיה בטוח לכולם?

    "אבל הוא לא בטוח לכולם. 'מרחב בטוח' זה פשוט מושג מגוחך. אתה לא חייב ללכת להרצאה, אתה יכול ללכת לפאב וזה יהיה המרחב הבטוח שלך. כל השיח הזה לא הגיוני בעיניי. ככה למשל ניסו לבטל באחת האוניברסיטאות הרצאה של פעילה פמיניסטית חשובה, ג'רמיין גריר, בגלל שהיא כביכול לא רדיקלית מספיק. זה ממש בדיחה. נוצרים מצבים מטורפים שבהם חברים שלי שמלמדים באוניברסיטה נדרשים לתת אזהרות טריגרים לפני שהם מדברים על ספר של תומס הארדי או ג'וזף קונרד".

     

    ומה עם העלאת המודעות לזהויות שונות, לזכויות אדם?

    "זו לא מודעוּת אלא רגישות יתר. כשצעיר הולך לאוניברסיטה הוא צריך להרגיש נוח לשמוע דעות שונות משלו, ולא להיות מאוים מהן. זו המהות של ללמוד - להקשיב לדעות שונות, לא רק למי שמדבר כמוך. אני כן בעד עיסוק בפוליטיקת זהויות, אני מתנגד לטוטליות שלה. הלכנו צעד אחד רחוק מדי. אני חושב שהצעירים היום יכולים להיות קצת יותר חסינים. הם צריכים לחשוב על הבעיות הגדולות שיש בעולם, מעבר לאיום על הבועה הקטנה והשברירית של עצמם".

     

    "למרות שקיבלתי גינויים מכל עבר, אני לא מתחרט על הביקור בישראל"

    מקיואן הצליח להסתבך גם ב־2011, כשהגיע לישראל לקבל את פרס ירושלים. ארגונים פרו־פלסטיניים ונציגים מטעם החרם על ישראל קראו לו להחרים את הפרס ולבטל את הביקור, אבל מקיואן בא בכל זאת, ותרם את הפרס לארגון 'לוחמים לשלום'. בנאום קבלת הפרס בבנייני האומה הוא מתח ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים, וגם על החמאס.

     

    דויד גרוסמן ואיאן מקיואן בשייח ג'ראח ב-2011 (צילום: חן משגב) (צילום: חן משגב)
    דויד גרוסמן ואיאן מקיואן בשייח ג'ראח ב-2011(צילום: חן משגב)
     

    "יש בשנים האחרונות בבריטניה עניין פולשני וקיצוני מאוד לגבי ישראל. כל מי שפוגש ישראלי, או מבקר בישראל, או מביא ישראלי שידבר באוניברסיטה - הופך לאויב העם. אתה יכול לבקר באיראן, סין, זימבבואה או כל דיקטטורה שתרצה, רק לא בישראל. העיסוק המוגזם בפוליטיקת זהויות, הארגונים שמתנגדים לתת במה לאקדמאים ממקומות כמו ישראל - כל אלה הובילו לנקודה שבה חופש הביטוי התחיל לקרוס.

     

    "למרות שקיבלתי גינויים מכל עבר, אני לא מתחרט על הביקור. הלכתי עם דויד גרוסמן להפגנה בשייח' ג'ראח, ומה שראיתי שם נראה כמו טיהור אתני. אחרי זה ראיתי בעיתונים תמונות של יהודים יורקים על ילדים פלסטינים דרך גדרות של בתי ספר במזרח ירושלים, וחשבתי לעצמי שהימנים הקיצוניים הם ממש תמונת מראה של האיסלאם הרדיקלי. הם מאוד דומים, ההפכים האלה. אולי הם צריכים לעבוד יחד".

     

    את ביתו הגדול הוא חולק עם אשתו השנייה, העיתונאית אנלנה מקאפי (עורכת ה'גרדיאן' לשעבר), ועם כלב קולי נמרץ. הם מחזיקים גם דירה בלונדון, שם הם מבקרים כמעט כל שבוע. גירושיו המכוערים מאשתו הראשונה, פני אלן, עשו לא מעט רעש בעיתונות הבריטית בסוף שנות ה־90, אחרי שאלן נמלטה לצרפת עם אחד משני בניהם, שמקיואן קיבל עליהם חזקה.

     

    אבל מאז עמד במרכזה של דרמה משפחתית לא פחות מטלטלת. בשנת 2007 חשף מקיואן שיש לו אח גדול בשם דיוויד שלא ידע על קיומו - תוצר של רומן שניהלו הוריו כשאמו הייתה עדיין נשואה לגבר אחר, במהלך מלחמת העולם השנייה. היא הסתירה את ההיריון מבעלה שלחם בחזית, ומסרה את דיוויד לאימוץ. אחרי שבעלה נהרג במלחמה, התחתנה עם אביו של דיוויד, שלימים הפך להיות גם אביו של איאן. רק ב־2002 גילה דיוויד מיהם הוריו הביולוגיים, ומיהו אחיו הצעיר.

     

    כמה מהנושאים שעולים ב'קליפת אגוז' - רומן מחוץ לנישואים, יחסים בין אחים, חששו של העובר שיימסר לאימוץ - מעלים הרהורים על הסיפור של דיוויד, אבל מקיואן מתנער מההקשר. "אני לא חושב שהגילוי השפיע על הכתיבה שלי, אבל זה השפיע עליי ברמה האישית, באופן שבו אני מסתכל אחורה ומפרש דברים בחיים שלי. היום אני מתחיל להבין, למשל, סוג של עצבות שתמיד ריחפה סביב אמא שלי. שום דבר לא הוסבר לי, הרי הכל היה סוד. אבל היום אני מצליח להבין את האומללות והאשמה שהיא סחבה כל החיים.

     

    "כשדיוויד הופיע בחיים שלנו, הוא הלך לראות את אמא. הוא רצה לפגוש את האישה שמסרה אותו כשהוא היה רק בן שישה שבועות. הוא התכוון להגיד לה שאין לו שום דבר נגדה, ושהוא סולח לה. ההורים המאמצים שלו אהבו אותו, והוא לא גדל להיות איש מריר. מה שעצוב זה שכשדיוויד הגיע היא כבר הייתה חולת דמנציה, אז היא כמובן לא הבינה מילה ממה שהוא אמר לה. אם הוא היה מגיע שנה וחצי קודם, אם היא הייתה שומעת אותו אומר לה שהוא סולח לה, היא הייתה יכולה להתפייס עם עצמה. הוא היה גורם לשינוי ענק בחיים שלה".

     

    אתה מרגיש אליו חיבור משפחתי?

    "כן, אבל זה מורכב. בילינו את כל החיים שלנו בנפרד. אני יודע שהוא אח שלי, אבל אנחנו אנשים מאוד שונים. יש לו תשוקה גדולה לכדורגל, למשל. אני צופה בכדורגל כמו שאני צופה בבלט - אין לי שום עניין מי ינצח. ואני מודה שאני קצת נרתע מאנשים שנמשכים כל כך לדבר הזה. אבל אני עוקב אחרי הקבוצות שדיוויד אוהד, כדי שיהיה לנו עוד מכנה משותף. אני אוהב אותו, הוא איש טוב, שעבר חיים די קשים. אנחנו בקשר טוב. הוא לימד אותי איך לבנות קיר".

     

    קיר?

    "כן, הוא בנאי. הוא הראה לי איך עושים את זה. זה לא קל כמו שזה נראה".

     

    אתה חושב שתכתוב מתישהו את הסיפור הזה?

    "כתבתי את ההקדמה לממואר של דיוויד (Complete Surrender), אבל עדיין לא החלטתי אם אכתוב על הסיפור הזה בעצמי יום אחד. יכול להיות. זה באמת סיפור מאוד עצוב".

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים