אסור לקיים יותר את גמר הגביע בטדי

ניר ברקת לעיני: "אי קיום הגמר בירושלים לא עולה על הדעת". לאחר שהתקבלה ההחלטה לערוך את גמר גביע המדינה בחיפה, פנה ראש עיריית ירושלים ליו"ר ההתאחדות: "נדהמתי לשמוע על ההחלטה. אבקשך להורות כי כל אירועי ההתאחדות יתקיימו באצטדיון טדי"

דברים אלו של ראש עיריית ירושלים פורסמו אי שם בינואר 2015, ואכן, בשנתיים שלאחר מכן, אחרי אותו גמר אדיר בין מכבי תל אביב לבין הפועל באר שבע (6-2), שוחקו שני משחקי הגמר הבאים באצטדיון טדי בירושלים. בואו נשים רגע בצד את העובדה שבשני משחקי הגמר ששוחקו בטדי הובקע שער שדה אחד בלבד ונתמקד דווקא בבעיות של קיום הגמר בעיר הבירה.

(צילום: גיא ק.)

מסתבר שגם השנה לא למדו לקח מאותן בעיות שעלו בגמר של 2016, עד כדי כך שבכיר בהתאחדות צוטט, בעילום שם, מדבר על כך בצורה די ברורה. אפשר להבין את אותם אלו שמתרגשים מקיום משחק הגמר בעיר הבירה, ומייחסים לכך סמליות כלשהי, שלי באופן אישי לא כל כך ברורה. אני דווקא מסתכל על אירופה, ועל כך שמשחקי הגמר במדיות כמו גרמניה, ספרד או איטליה משוחקים באצטדיונים שונים ומאפשרים לערים רבות לארח את החוויה המיוחדת הזו. מצד שני, בהתייחס לגודל המתקנים שיש בישראל, ברור שהיום ניתן לקיים את האירוע הזה בסמי עופר בחיפה או באצטדיון טדי בירושלים הבירה.

ופה נשאלת השאלה: האם הסמליות המיוחסת לקיום הגמר בירושלים מקדשת את האמצעים? אפשר גם לשאול זאת אחרת: האם הסיפוק של ראש עירית ירושלים או אפילו נשיא המדינה המכובד, שווים את הסבל של 30,000 הצופים שהגיעו ביום חמישי למשחק הגמר בטדי?

כי זה סבל. סבל נוראי, שמתחיל בעלייה לירושלים, שמזכירה את סיפורי דרך בורמה מימי מלחמת השחרור. אוהדים צהובים וכתומים שנכנסו להיסטריה מסיפורי השנה הקודמת, יחד עם המלצות ההתאחדות, נאלצו לסיים את יום עבודתם בשעה מוקדמת במיוחד ולצאת לבירה כבר בשעה 16:00, רק כדי להבין שהם יגיעו אליה לא לפני שש וחצי-שבע במקרה הטוב. אפילו הווייז גילה בכמה דרכים מגוונות ניתן להגיע לירושלים והתחיל להשתגע מרוב העומסים והחלופות שהוא ניסה למצוא. תשתית התחבורה, שעוברת בתקופה זו שידרוג, לא מאפשרת ככל הנראה זרימה כל כך גדולה של אוהדים בנקודת זמן אחת לתוך העיר. נכון, היו גם אופציות של תחבורה ציבורית, אבל לא לכל אחד זו אפשרות נוחה, האוטובוסים גם ככה נתקעים באותם פקקים, והרכבת? גם שם היו דיווחים על מאות אוהדים תקועים בשעה מאוחרת בתחנות תל אביב מחוסר מקום.

עם ההגעה לסביבת האצטדיון גילו האוהדים הרבים שמרבית הדרכים חסומות, ולא כל כך ברור איפה ניתן לחנות. כי פשוט אין. שילוט מועט עד לא קיים לגבי חניוני חנה וסע לא הועילו, עשרות השוטרים שהיו פרוסים לא עזרו במאומה, וכך הלכה לה עוד שעה של חיפוש חניה.

ועכשיו האצטדיון. אולי לפני עשרים שנה אצטדיון טדי היה החדיש והמודרני בישראל. אבל בסטנדרטים שחלקנו מכירים מאצטדיוני אירופה וכמובן סמי עופר, טדי מזכיר יותר את האורווה או הקופסה. נכון, עדיין מדובר באצטדיון יפה, סגור מכל צדדיו, המספק אווירה מצוינת, אבל התשתיות של האצטדיון גרועות ופוגעות בחוויית המשחק, שלא לדבר על סכנה לשלום הציבור. מערכת הרמקולים פעלה רק לכיוון הצד המערבי. כל יושבי הצד המזרחי של האצטדיון לא שמעו אפילו את שירת התקווה, שלא לדבר על הודעות חירום, חלילה.

המסכים הגדולים, שהותקנו רק לפני שנים אחדות, פגומים, מפוקסלים, לא איכותיים ופשוט לא ניתן לראות בהם כמעט כלום. מדרגות העלייה ליציעים העליונים מפורקות ברובן, רעועות ולא מחוברות כראוי ומהוות סכנה לילדים ומבוגרים כאחד. זכוכיות של מעקים סדוקות ומסוכנות, ושורות מסומנות על ידי כתב יד על מדבקה. מדינת עולם שלישי. וכל זה רק מנקודת מבט של אוהד, בלי להתייחס לבעיות שאני מניח שקיימות בצד בו התקשורת ישבה, או למתקנים של הקבוצות.

(צילום: גיא ק.)

(צילום: גיא ק.)

אצטדיון טדי במצבו הנוכחי, ובמיקומו הנוכחי הבלתי ניתן לשינוי מן הסתם, לא יכול לארח משחקים בסדר גודל כזה. לקוחות המשחק, כן, אוהדים הם גם לקוחות, לא יכולים לבזבז כל כך הרבה זמן כדי להגיע למשחק המשוחק במרחק של 65 ק"מ ממקום מגוריהם. וחמור מכך, עד אשר לא יתוקנו כל הליקויים הבטיחותיים מחד, ואלו המייצרים את חווית המשחק מאידך, חייבת ההתאחדות לכדורגל לקבל החלטה שמשחקים בסדר גודל כזה ישוחקו אך ורק בסמי עופר, אשר אינו נופל ברמתו משום מתקן אירופי.

משהו אחד שבכל זאת אי אפשר לקחת מירושלים זה מזג האוויר. לתל אביבים הרגילים ללחות כבר בסוף חודש מאי, היו כמה שעות של הנאה ממזג אוויר צונן וטרי. להתראות בשנה הבאה בחיפה.