שחר פאר: "סוף סוף אני חופשייה"
בגיל 30, חמישה חודשים אחרי שפרשה, שחר פאר נהנית מכל רגע בלי המחבט: "חיכיתי לזה מאז שאני ילדה. כל החיים הייתי תחת מבחן וסוף-סוף אני יכולה לעשות מה שבא לי". בנוגע לעתידו של הטניס הישראלי היא לא ממש אופטימית. וכן, דווקא עכשיו היא בשיא הכושר
"אני לגמרי שלמה עם עצמי. לא מתגעגעת לרגע אחד לטניס. הרגשתי שמיציתי. הייתי קמה במשך חודשים בבוקר עם התלבטות אם לעלות בכלל למגרש. ידעתי שאני לא יכולה לחזור לטופ. נגמרה לי התשוקה. המשחק כבר לא עשה לי את זה".
חמישה חודשים אחרי שתלתה את המחבט, שחר פאר נהנית מכל רגע ואין לה טיפה של חרטה. מי שהייתה במסגרת אינטנסיבית מגיל שש מורידה הילוך. היא מתחזקת זוגיות עם אילון רם, רופא מתמחה בניתוחי לב, מעבירה הרצאות שאותן היא כותבת עם סוכנה רפי עגיב, ובעיקר מבלה.
אחרי 412 ניצחונות בקריירה לעומת 276 הפסדים, שני רבעי גמר טורנירי גראנד-סלאם באוסטרליה ובארצות הברית, הובלת נבחרת הפדרציה למעמד שמונה הטובות בעולם, שישה תארים ואינספור שעות והתמסרות טוטאלית למקצוע, פאר מרגישה רגועה מתמיד. "לא רוצה יותר מתח ולחץ. כל החיים הייתי תחת מבחן, הייתי צריכה להביא תוצאות", היא מצהירה בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet. "לכן, כל מה שאני מחפשת עכשיו זה חוסר מחויבות. לא רוצה יותר לו"ז נוקשה, חיכיתי לזה מאז שאני ילדה. להיות חופשייה. למצוא זמן ללכת לבתי קפה, לאפות עוגות לשבת".
"פתאום אני עם חברות, מצליחה אפילו לבקר את דודה שלי בירושלים. אני לא בגיל של להתפרע וללכת למסיבות, אבל חופשייה לעשות מה שבא לי". באותה נשימה היא מדגישה: "אין לי את הקטע של לקום ב-11. אני עושה כושר חמש פעמים בשבוע, כולל פילאטיס מכשירים".
יש רגעים שבהם את מתחרטת שפרשת?
"אני שמחה, טוב לי בבית. לא סתם לקח לי הרבה זמן להחליט. אז יגידו שאולי פרשתי מוקדם מדי, אבל הרי שנים קראו לי לפרוש. בהתחלה לקחתי ללב ואמרתי 'איך מישהו יכול להחליט עבורי דבר כזה'. אני זו שקמה לאימון של שעתיים בשש בבוקר, ואז יש לי עוד אימון של שעתיים-שלוש. אני זו שנוסעת לבד לחו"ל ומתמודדת עם לחץ, הפסדים, תקשורת, אז אני זו שאחליט. אפילו המשפחה, שהיא תומכת הכי הרבה, לא יכולה לדעת מה אני עוברת. בהתחלה נעלבתי קצת, אבל לא ניסיתי לשכנע אף אחד. פשוט שמתי את זה בצד".
הטוקבקים עדיין חלק מחייך?
"יכול להיות שחייתי בבועה. לא כעסתי, נורא קל לכתוב דברים. לא מבינים כמה אנחנו משקיעים בשביל ההצלחה. מטוקבקים התעלמתי מגיל צעיר, ביקורות עברו לידי בשנים האחרונות. הפסקתי לקרוא, ידעתי מה אומרים אחרי משחקים לפי השאלות שנשאלתי בראיונות. אחרי הפסדים אמרו שאני צריכה לפרוש והיו זורקים הערות ברחוב, אבל תמיד הייתי שלמה עם מה שאני עושה. זה קורה בכל מדינה. גם כשפדרר היה במשבר התחילו לרדת עליו ולשאול למה הוא לא פורש. למזלי, לא הייתי במקצוע כמו זמרת שצריכה את הקהל. הייתי תלויה רק בעצמי".
ואיך התדמית הציבורית שלך?
"מאוד מעריכים אותי. לאחרונה גם מכירים אותי יותר, נחשפתי יותר. אני מקבלת ברחוב פרגונים מבני 80 ומבני 25, אז נגעתי בכולם".
"קשה לראות מהצד את מצב הטניס הישראלי"
אחת הספורטאיות הגדולות שצמחו כאן חושפת את הרגע שבו משהו השתנה אצלה. רגע שלא חוותה עד אז בקריירה והיווה את הסיבה לפרישה כשנה מאוחר יותר.
"בדצמבר 2015 עשיתי עבודת הכנה בדאלאס כמו שלא עשיתי כל חיי. הייתי בשיא המוטיבציה", היא משחזרת. "אלא שברגע שבו עליתי למשחק, פתאום הרגשתי משהו שמעולם לא קרה לי - פחדתי להפסיד. בכיתי הרבה אחרי הפסדים, אבל פה זה היה שונה. אני מדורגת 200 בעולם, הכתף לא משהו, לא רוצה להתאמן. עוד שנייה אני כבר לא יכולה להיכנס להגרלות הראשיות של הגראנד-סלאמים, מה הסיכוי שלי לנצח מישהי? פתאום לא היה לי את הדחף הזה להגיד לעצמי 'יאללה, אני עולה לשחק ולנצח', וחשבתי רק על כמה אני רוצה להיות בבית. בגלל זה החלטתי שמספיק".
מה הייתה נקודת השפל בקריירה שלך?
"מצאתי את עצמי משחקת פצועה ועם זריקה בכתף בטורנירים של 25 אלף דולר, משהו שלא עשיתי שנים. אמרתי לעצמי 'אוקיי, לא מורידים את הראש'. שיחקתי בכמה טורנירים כאלה, הפסדתי לבנות שאלוהים ישמור, אבל אמרתי שאולי זה תהליך, שניתן את המקסימום וכל שבוע יהיה יותר טוב, אבל זה לא קרה".
ואז הגעת לאקפולקו בתחילת 2016.
"הייתי במקסיקו, פתאום העין שלי התנפחה. כאבי ראש שמעולם לא חוויתי, לא יצאתי מהחדר ארבעה ימים. לקחתי משככי כאבים לארבע שעות, אבל אחרי שעה הכאב חזר. שבוע לאחר מכן הגעתי לסיבוב המוקדמות הראשון במונטריי, והודחתי על ידי השוויצרית ויקטוריה גולוביץ'. זה היה המשחק האחרון בקריירה שלי".
את מביטה מהצד בטניס הישראלי ורואה שאין עתיד, אולי למעט ישי עוליאל. הטניס הנשי נמחק כמעט כולו.
"קשה לראות את המצב מהצד. זה עצוב, מבאס. יש את יוליה גלושקו ודודי סלע שעוד משחקים, אבל חוץ מישי עוליאל אני לא יכולה להגיד שהעתיד ורוד".
חשבת לאמן?
"כרגע זה לא מעניין אותי, אבל יכול להיות שבעתיד ארצה להחזיר לטניס על כל מה שקיבלתי ממנו. כרגע אני לא רוצה לעלות בשביל עצמי למגרש, אז בטח לא בשביל מישהו אחר".
לא חוששת שתאבדי את עצמך?
"אני בנאדם עם משמעת. אמרו שאני אוהבת אוכל, שכשאפרוש אשמין, אז היום עליתי על המשקל ואני הכי רזה שהייתי מעולם. אני נהנית מהחיים, אבל לא אחת שיכולה ללכת לאיבוד. לא אחת שעושה שטויות. ממש לא משעמם לי, אני שנה וחצי לא משחקת והכי כיף לי בעולם. אל תדאגו לי".
אחד העיסוקים המשמעותיים בחיים שאחרי הפרישה הוא הדיבור מול קהל, ובשבוע הבא היא תשתתף במרתון הרצאות בנושא חלומות ("חלום ליל קיץ") בטוקהאוס. "האדם הראשון שפגשתי אחרי שהפסקתי לשחק היה אריק זאבי", מגלה הטניסאית בדימוס. "היה לי חשוב לשמוע ממנו איך פרש, מה היו הסיבות, מה התהליך. אריק הציע לי לבוא להרצאה שלו. אני אוהבת אנשים, תקשורת, עברתי הרבה דברים בקריירה שלי, כל מיני התמודדויות שאני יכולה להעביר הלאה - חוויות, כישלונות. זו הרצאה שמתאימה לכל הגילאים".
תני כמה תובנות שלך מההרצאה.
"'נקודה, נקודה', כמו בטניס, זו אחת התובנות. לכולנו יש מטרות גדולות, יעדים שרוצים להגיע אליהם, אבל צריכים להתרכז במטרות הקטנות כאן ועכשיו, כמו נקודה אחרי נקודה במשחק. עוד עניין הוא השאלה איך אתה בוחר סביבה תומכת. אני גם מדברת על כך שלא הייתי כישרונית כמו דודי סלע למשל, שהוא קוסם טניס. הייתי צריכה לעבוד קשה. יש אנשים מוכשרים יותר או פחות, אבל לכל אחד יש יתרון ייחודי שצריך לדעת לנצל אותו".
ספרי על בן הזוג.
"הוא הבן-אדם שעובד קשה, בקושי בבית. כיף שאני זמינה לזוגיות, שאני פה לתמיכה נפשית, שאני הרבה בבית".
ווימבלדון בפתח. עוקבת אחרי משחקי טניס?
"לא אהבתי לראות טניס כששיחקתי. הייתי רואה אולי את משחקי הלילה בגראנד-סלאמים במיטה במלון. עכשיו ראיתי את כל המשחקים באוסטרליה ובפריז".
לפנייה לכתב/ת 
