שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יומן קופה קטאלוניה
    או: איך קרה שאני נוסע לשחק בטורניר כדורגל בינלאומי בגיל 50 לראשונה בחיי. יומן המסע של אורן רוזנשטיין שהשתתף באליפות בברצלונה מטעם נבחרת האמנים של ישראל
    יום שישי, שש בבוקר, נתב"ג: מחכים לטיסה לטורקיה, תחנת ביניים בדרך לברצלונה.

    המטרה: טורניר כדורגל בינלאומי שאליו אני מגיע במסגרת נבחרת האמנים של ישראל. כן, אני משחק... כן, אני בדיוק פי שניים מהגיל הממוצע שם ו-25 קילו מעל הממוצע בקבוצה. האם זה משפיע? ברור. אני הכי איטי מכולם. עוברים אותי כמו מים, אבל אני נוקם ביריבים בכך שאני לא עובר אף אחד מהם. כזה אני, מפנה את הלחי השנייה.

     

    אז למה אני שם? הנה הרקע.

    לפני שנה וחצי דני רופ התחיל להעלות תמונות שלו מהנבחרת הזאת. רופ היה איתי בתיכון. כשכולם שיחקו כדורגל הוא שיחק טניס. "אם הוא יכול גם אני יכול", חשבתי, וביקשתי ממנו לעזור לי להיכנס.

     

    נבחרת האמנים (צילום: פרטי)
    נבחרת האמנים(צילום: פרטי)

     

    למזלי, מי שהקים את הקבוצה ואימן אותה היה עובד קראוס. אני מכיר אותו מאז שהיה בן 17, סוכן שחקנים, שתרגם לנו מיוונית בשידורי טלוויזיה בערוץ 1 כשלארץ הגיעו אולימפיקוס ופנאתינייקוס. עובד זכר לי חסד נעורים והסכים שאבוא לאימון.

     

    הגעתי. התברר שעשרים השנים האחרונות - שבמהלכן רופ רץ והרים משקולות כמו ספורטאי אולימפי ואני אכלתי אוכל סיני שומני בניו יורק - קצת שינו את התמונה. אם נקצר, נגמרתי כבר בחימום. עובד לא רצה את מותי על מצפונו - ויותר לא זומנתי. שנה חלפה. ניסיתי לשחק עם נבחרת הסופרים. החלודה עוד הייתה גדולה עליי. אחרי פעמיים אמרו לאיש שהביא אותי שהם מיצו את נוכחותי השמנמנה.

     

    ביקשתי מרופ שיעביר לעובד מסר שאני מת לחזור, רק כדי לרזות ולהיכנס קצת לכושר, בלי שום ציפיית לדקה משחק אפילו. למזלי, בדיוק נעשה שם מהלך

    והקבוצה נחלקה לשניים. בגדול, השחקנים (טלוויזיה וקולנוע) הלכו לקבוצה אחת, הזמרים נשארו עם עובד. וכך, התפנה מקום לשחקן אימונים נאמן. כשהתחילו האימונים הסגל היה דליל. אבל עובד דאג שנתאמן ברמה גבוהה מאוד ושהמסגרת תהיה מאוד תחרותית. להבדיל מהאימון בשנה שלפני, שבו כל מיני אנשים שאתם אולי מכירים מהמסך היו די אנטיפתיים כלפי ולא מסרו לי פעם אחת, החבר'ה בקבוצה הזאת היו מקסימים. עודדו כל פעולה חיובית, היו סלחניים כשלא תרמתי וטעיתי, אבל גם לא ויתרו לי. ג'ואי דימוס, הרוח החיה של הקבוצה (ושחקן שאי אפשר לעבור), הביט בי בתוכחה בכל מהלך מטומטם שעשיתי ואמר: "אתה יכול יותר".

     

    רוזנשטיין עם ציון מהמירוץ למיליון (צילום: פרטי)
    רוזנשטיין עם ציון מהמירוץ למיליון(צילום: פרטי)

     

    על ההתחלה הודעתי שיש לי שלוש מטרות: לא למות במגרש מהתקף לב, לרזות ולעבור ברמה לפחות שחקן אחד בקבוצה.  בהתחלה ירקתי דם. סיימתי כל אימון על ארבע והייתי צריך שבוע התאוששות. החודשים חלפו.... נשארתי בחיים. הורדתי כמה קילו אבל לא משמעותי. הודות לאוראל גיספן הצלחתי גם במשימה 3. נדמה לי.

     

    בינתיים, הסגל גדל, התגבש, והפכנו ממש למשפחה. אנשים שממש אוהבים אחד את השני. אני מחכה בקוצר רוח לכל מפגש. ואז הגיע הטורניר. היה לי ברור שלא אהיה בין ה-18 שיסעו כי יש הרבה יותר טובים ממני. נכנסתי. כולם טוענים שיש לי תרומה גדולה, לאו דווקא על המגרש. לא יודע אם זה מעליב או מחמיא. אבל לקחתי על עצמי את כביסת המדים אחרי כל אימון כדי להצדיק את קיומי, וכנראה שמעריכים את זה. כשעובד אמר שאני נוסע אמרתי לו "עזוב, אני לא אשחק. קח מישהו שיועיל". הוא לא השתכנע.

     

    יום שישי, 7:45: אנחנו שעה לפני הטיסה. מאחר שקמתי בארבע וחצי אני רעב. התור בארומה נראה כאילו מחלקים שם גרין קארדים. הכריכים באילנ'ס שוכבים במקררים, התור לטוסטרים אכזרי ואין בשום מקום מחירים. מחשיד. בעודי שוקל לאכול סושי לארוחת בוקר כמו ילד מהירושימה עילית, מנופף לי האיש מדוכן השיפודים בתפריט. "יש הכל חוץ משווארמה", הוא מודיע. אני שוקל ללכת על לאפה עם קבב אבל זה נראה לי לחיות על הקצה. בסוף אני עושה פשרה פטריוטית: המבורגר ראנץ' כפול בבורגר ראנץ'. רבע לשמונה בבוקר, כן? רק אחרי הביס הראשון אני קולט שאני בדרך לטורניר בברצלונה ולא הלכתי על ספרדי משולש. מחדל.

     

    כמו משפחה (צילום: פרטי)
    כמו משפחה(צילום: פרטי)

     

    השחקנים מתאספים. מתברר שמשחק האימון שעשינו נגד נבחרת הכבאים ביום רביעי גבה קורבנות. זה יישמע רע בכל כך הרבה מובנים, אבל חייבים להגיד את זה: שני בלמים שלנו, פיליאן ופפיס, עם בעיות במפשעה, ולא, נבלות שכמותכם, זה לא קרה להם במהלך פעילות משותפת. מאץ' מהאיט-גירלז, קשר הגנתי מפחיד שמשחק כבלם לעת מצוא, צולע כי בדיוק הוציאו לו תפרים מכף הרגל. הוא נפצע כשדרך על זכוכיות בבית של שחקן אחר, ציון מהמרוץ למיליון, שמשחק על אותה עמדה בערך, כך שעולה חשד קל לחבלה מכוונת כדי לזכות ביותר דקות. אדם לאדם זאב בריאליטי...

     

    אני מתחיל להזיע. בסוף עוד ירצו שאשחק בדקות שבהן יש עוד משמעות למשחק. איך הסתבכתי.

    8:40: המראנו.

    12:00: חניית ביניים בדיוטי בטורקיה. יפה ויקר. החבר'ה אוכלים. אני עוד מתמודד עם הר המיונז מהראנץ' העבש.

    12:10: יוסטון, יש בעיה. יניב, השותף המיועד שלי לחדר, שומע ממני שאני נוחר כמו גנרטור בהופעה של מדונה - ומתפלץ. "יש לי שינה קלה", הוא מייבב, "אני מתעורר כשנושמים לידי. אתה תהרוג אותי". מחפשים לי עכשיו שותף חירש או נחרן. אעדכן.

     

    18:20, ברצלונה: נחתנו. אני אחרי שבע ארוחות מטוסים (אם אתם טסים בטורקיש איירליינס תזמינו את העוף ולא את הפסטה), שני סרטי גיבורי על (לוגאן הנחמד ורוג אחד המחריד) ושמיעה של 2,248 מקטעים של 10 שניות של מוואלים מזרחיים שנצעקו לחלל המטוסים. אף אחד, אגב, לא שר שיר שלם. רק סלסולים רנדומליים. המילה ילדונת כיכבה. בא לי לשיר שיר שלם באנגלית ברעש באוטובוס. אעדכן.

     

    הלוגו של הטורניר. אמנים מחו"ל לא היו שם (צילום: פרטי)
    הלוגו של הטורניר. אמנים מחו"ל לא היו שם(צילום: פרטי)

     

    שישי בערב: הגענו למלון. קצת אווירה של בית החייל אבל סביר. בחדר יש שלוש מיטות יחיד. למען שלום הציבור (יניב) אני מחליט לישון עם זאת שהכי רחוקה ממנו ועם הראש הפוך. אולי הוא עוד ישרוד. נותנים לנו עשר דקות לשים דברים בחדר ולרדת לאסיפת קבוצה. שלוש דקות לשעת היעד הבטן מתחילה לרקוד לי. התלבטות. אין דבר שעובד שונא יותר מאיחורים. מצד שני, אני ממילא זה שצפוי לקבל הכי פחות דקות אז כמה זה יכול להרע את מצבי? וזה לא שיש ברירה. נדיבותו של הטבח הטורקי מהמטוס נוגעת לי עכשיו לתחת באופן מוחשי.

     

    אני מאחר. עובד מביט בי בזעם ושואל למה. "שירותים", אני עונה בשקט מבויש. לא עוזר. "שירותים שמרותים", הוא צועק. המאחרים האחרים מושעים. "למה אורן לא?", עולה המיית מרד. "כי זו פעם ראשונה", סוגר עובד עניין. וכי היה לי קקי, חארות, מה זאת אשמתי????? מה היה באסיפת הקבוצה? ג'נטלמן לא מגלה. אבל ג'ואי טען שדיברתי כמו זקן...

     

    לארוחת ערב הלכנו למסעדה ליד המלון - במרכז טניס. הפיצה הייתה טובה אבל לא מילאה לגמרי. בראשי ואני הזמנו גם המבורגר. ג'ואי, שותפנו לשולחן ששוקל 60 קילו של קוביות בבטן, מביט בנו בזעזוע. "תוקעים", אה? בראשי הכי דומה לי בקבוצה. ירושלמי שבעצם טוב יותר בכדורסל ועם אחוז שומן של אדם נורמלי, זאת אומרת מעל 12, להבדיל מהשאר.

     

    גם בן זוגה של אדל, מאץ' עאבד, בנבחרת (צילום: פרטי)
    גם בן זוגה של אדל, מאץ' עאבד, בנבחרת(צילום: פרטי)

     

    22:29: חוזרים למלון שנייה לפני המועד שנקבע. כן, יש מגבלות יותר חמורות מלנבחרת ישראל. אני קורס במיטה. יניב עושה טעות פטאלית ולא הולך לישון לפניי. מעניין אם יצליח להירדם לצלילי להקת העוד והתחת. זה קורה!!!! הוא קורס במיטה ונרדם בשניות.

     

    שבת, 7:45: השעון בטלפון שלי מצלצל. אני קם כקפיץ. טוב. נו. אני קם וכל הגוף כואב לי. הו, הזקנה. יניב ישן כמו אבן. אני מתארגן עוד 8:15. קבענו ב-8:30 בחדר האוכל. מאחר שיניב שחקן הרכב, רצוי שנגיע בזמן. אני מתקרב בשקט לאוזן שלו וצורח: "בבבבקקקווובבבב". הוא קם. אפילו לא דופק לי סטירה. סתם אומרים על בוכרים שהם עצבניים.

     

    8:30: אני יורד לחדר האוכל של המלון בצעד קליל. המקום נראה מאוד מזמין וחינני. עובד מבוגר ממלמל לעברי בספרדית. What אני עונה לו. הוא מגיב ב"רום נאמבר?" אני אומר 102, הוא מביט ברשימה, פניו מתכרכמות והוא אומר: "למטה". הכינו לנו מתחם מבודד. כמו בשדות תעופה עוינים. גם האוכל עוין. אין ירק לרפואה. אני דוחף חביתה עם בייקון וקראוסונים כי אני מאמין גדול באורח חיים ספורטיבי ובפחמימות ריקות.

     

    קראוס. היוזם (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    קראוס. היוזם(צילום: ראובן שוורץ)

     

    10:00: זהו. יוצאים לשחק.

    10:30: מגיעים למגרש ומגלים שהמשחקים קוצרו אפילו יותר מהמצופה. הסיכוי לשחק הולך וקטן...

    11:00: המשחק מתחיל. היריבים מבוגרים אבל עומדים נכון במגרש. איטלקים. אנחנו לא מגיעים למצבים ונכנסים ללחץ. הם רגועים לגמרי. לקראת סוף החצי ציון שולח פצצה משלושים מטר. השוער מזנק גרוע. 0:1. אחרי שתי דקות ג'ואי עובר שניים ומסובב לחיבורים. את זה לא ניתן לעצור. 0:2 במחצית.

     

    במחצית השנייה אין גולים. הקו האחורי של הבלמים פיליאן ומאץ' והמגינים שחר פז וגיא פפיס לא נותן להם אפילו להתקרב לשער. למרות זאת, יש רק שני חילופים. האירוע מסתיים עם שמחה על הניצחון ותחושה חמצמצה על זה שהיו רק שני חילופים ומלא אנשים נותרו מתוסכלים על הספסל. לא מקנא במאמן אמנון רז. מצד אחד אמרו לו שהציפייה היא ניצחון, מצד שני זו מסגרת חובבנית וכולם מצפים לשחק. כשהנבחרת זכתה באליפות העולם וביורו - עובד היה המאמן. הוא ידע איכשהו לגרום לכולם להיות מרוצים ולהרגיש שותפים. אלא שפתאום באמצע העונה הוא קיבל מינוי של מנהל ספורטיבי בקבוצה בליגה האיטלקית, והיה צריך למצוא לו אצלנו מחליף. אחרי המשחק הזה מתברר לכולם שזה לא ג'וב קל.

     

    15:30: אנחנו לקראת המשחק השני. אמנון עושה שורה של שינויים בהרכב. לידור צ'רכי, האחיין של ריטה, האח של לירז ואיש עם חיבה מוזרה לפטמות שלי עולה ביחד עם רן שפיר ואור כהן, שלו אני קורא "ערן לוי של הפחמימות הריקות" עקב כשרונו ועגלגליותו. היריבה היא סן מרינו. לפי רמת המשחק שלהם במשחק הקודם שאותו ראינו, זו כנראה הנבחרת הלאומית שלהם. או כל הגברים בגילאי 20-35 במדינה הזעירה. אני בספק רק אם הם אמנים כמונו, אבל זה בסדר כי כשנסענו לא אמרו לנו מי בדיוק היריבות, רק מאיפה הן.

     

    רופ. בזכותו אני בנבחרת (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
    רופ. בזכותו אני בנבחרת(צילום: אורן אהרוני)

     

    המשחק מתחיל. הם קצת יותר טובים, אבל פתאום אנחנו יוצאים למתפרצת, צ'רכי עושה דאבל פס עם רן שפיר, רן מוציא כדור רוחב משמאל, ג'ואי מגיע ומגלגל פנימה. 0:1 במחצית. כמה דקות מתוחות עוברות במחצית השנייה, וג'ואי סוחט פנדל. מאץ' בועט מושלם. 0:2. כולם מתחילים לחשוב על החילופים ומתי הם ישחקו. כמה מהחברים במגרש באמת נראים גמורים. אנחנו נשארים במערך די התקפי במקום להוסיף שחקני הגנה ולשחק בונקר, עושים כמה טעויות וחוטפים שלושה גולים בעשר דקות. הפסד כואב לקבוצה שבטוח לא יותר טובה מאיתנו כשאנחנו בשיאנו. כולם עם הראש למטה. היו אנשים שעשו טעויות שהובילו לגולים והם נראים כאילו בא להם למות. זהו, אין סיכוי לגביע. אגב, לא שיחקתי.

     

    17:00: עולים למשחק הבא. את חברי הקבוצה הזאת, שמייצגת את אנגליה, שמענו היטב כשעודדו את יריבינו. קוראים להם א.א.ק לונדון, שזו הכלאה מוזרה כי א.א.ק. הוא מועדון יווני. אבל כולם דוברי פורטוגזית. כשהמשחק מתחיל, ברור שזו קבוצה מקצוענית. יש להם שחקן שיכול להיות כוכב בליגת העל שלנו, עוד שניים שיכולים לשחק שם בהרכב, הרוב ברמה של ליגה א' ויש אחד חמוד ומוגבל אבל סוס שנראה כמו לוחם פרסי בסרט 300 או שומר ראש של מנהיג עותומני אכזר.

    הם עושים לנו 2:0 בדקה. זהו. הטורניר נגמר רשמית.

     

    ואז קורה דבר מקסים. בלי הלחץ של לקחת אליפות, אנחנו מתחילים לשחק הרבה יותר טוב. רן שפיר וחזי קטרי האתלטיים עוצרים אותם, נקש השוער מדהים, בראשי שנכנס כבלם, מכה בהם ללא רחם (יש בו דם ברזילאי, עבורו זה דרבי ולדרבי, כידוע, חוקים משלו). ג'ואי בכל מקום, אביב נלחם על אדי האנרגיה האחרונים ומאץ' נאבק למרות שרואים עליו שכואב לו אש.

     

     (צילום: פרטי)
    (צילום: פרטי)

     

    במחצית השנייה הברזילאים מכניסים שמן עם החולצה מספר 18, כמו המספר שלי. סימן משמיים? עזבו. גם הוא מעולה. אני באופן רשמי השמן הגרוע של הטורניר. יתנו לי על זה מדליה? נגמר 0:2. הישג. לא שיחקתי. גם הפעם. עובד הביט בי במהלך המשחק במבט שואל, ועניתי לו בקול רם: "גדול עליי. אני אשחק מחר".

     

    מאץ', שהיה טוב כל היום אבל פחות מרמתו, מוריד את הגרביים. כל התפרים נפתחו. כף הרגל מכוסה בדם ובעור פרום. לא ייאמן שהוא שיחק ככה שלושה משחקים שלמים. חולה נפש. או ספורטאי גדול. תלוי את מי שואלים. אני הולך לברך את הברזילאים החמודים. מתברר שהם משחקים בליגה האנגלית. נכון, ליגה נמוכה, אבל ליגה מקצוענית והם גם סיימו מקום שלישי מתוך 14 קבוצות. הטורניר בברצלונה זה טורניר הכנה עבורם לעונה הבאה. הם שואלים באיזו ליגה אנחנו. כשאני מספר שאנחנו אמנים הם נגנבים. כשאני אומר שציון ואביב היו זוג ב"רייס פור דה מיליון" הם צורחים את המידע בהתלהבות אחד לשני בפורטוגזית. אני מנסה לעשות יחסי ציבור לספר ההיריון שלי, אבל המידע הזה פחות מרתק אותם. לך תבין.

     

    אני מעביר את המידע לעובד, לראש המשלחת רפי גינת ולשרית בירן היחצ"נית המקסימה שלנו. אני עושה את זה בטיימינג טוב. עובד חש חולשה מרוב אמוציות. הקבוצות הקודמות שלו זכו באליפות העולם וביורו לאמנים. אני מסביר לו שאנחנו כנראה האמנים היחידים פה. שהסיבה שהאיטלקים נתנו לנו בתחילת המשחק דגל של ותיקי אודינזה נובעת מכך שזה מה שהם, ולכן הניצחון היה מכובד. שהברזילאים קבוצה מקצוענית. ושאם אברר, כנראה שגם אלה מסן מרינו. אעדכן.... מה שטוב בכל העניין זה שאין יותר אשמה. ממילא לא היה סיכוי לנצח פה. נשאר רק ליהנות.

     

    זו ההוכחה. גם אני שיחקתי (צילום: פרטי)
    זו ההוכחה. גם אני שיחקתי(צילום: פרטי)

     

    בלילה כולם יוצאים. כשגומרים לאכול ב-11 בלילה כולם ממשיכים הלאה. רק אני גמור. חוזר לחדר ונרדם כמו מת. בבקוב מגיע מתי שהוא בלילה. אני ויתרתי על רעיון שתי הכריות עקב כאב צוואר. האם הוא ירדם לצלילי הנחירות??? כככןןןן.... אבל הקליט אותן קודם.

     

    שבת, 9:30. בבוקר: נותנים לנו לאכול בחדר האוכל הרגיל. כנראה הבינו שהג'ואיש פיפל סאפרד אינף. אני כותב לכם במהלך האוכל, נושך את קצה המזלג ונשברת לי השן הקדמית. אלוהים תן לי, רק טיפת מזל.

     

    11:00: פוסעים למגרש. פיליאן, פעם כוכב עתיד של מכבי תל-אביב ואז הבעלים הגאה של שתי רצועות צולבות קרועות, מספר לי שכואב לו באכילס. "וכמובן שתשחק, י'דביל", אני שואל-קובע. פיליאן, אחד המתוקים בעולם, מחייך ואומר: "ברור. אין כמו יצר הישרדות בריא. באמת מזמן לא היו לך קביים". כשמגיעים, אמנון מקריא את ההרכב. אני עולה. כל אלה שלא שיחקו הרבה או בכלל עד עתה עולים גם. בקיצור, הרכב שני.

     

    אני רץ לעשות חימום לפני כולם. תאמינו או לא, כולי תפוס למרות שלא שיחקתי. שלושה חימומים לפני משחקים זה גם קטלני בגילי ובמשקלי. אני מתרגש. הקבוצה השנייה, שאתמול לא נראתה הכי מרשימה, די מפחידה מקרוב. צעירים ואתלטיים. אני מתגעגע פתאום לוותיקי אודינזה החמודים. הם נראו כמוני. אני מבקש מג'ואי לצלם אותי כשאני משחק שיהיה לי מה להראות לכם, ואז, המשחק מתחיל. אנחנו די גרועים בלי השחקנים המובילים שלנו. רוב המסירות שלי לא מגיעות ליעדן. די מהר נגמר לי הכוח לרוץ. אני מסמן לעובד חילוף כי אמרו שמי שעייף יעשה את זה ואני יצור מאוד אחראי. "תגמור את המחצית", הוא צועק לי. בכיף.

     

    המחצית מסתיימת ב-0:0, אני מזיע ברמות על. חולצה, מכנסיים, תחתונים, גרביים. הייתי גרוע, אבל לפחות לא חוללתי נזק. אני מרוצה. "צילמת?", אני שואל את ג'ואי. "כן. בושה אתה. רק עומד. לא בא לכדור", הוא עונה. וזה עוד מגדיר את עצמו כחבר שלי. במחצית השנייה חוזרים הכוכבים. גם הם לא משהו. אבל ג'ואי, כרגיל, שם גול. ניצחנו 0:1. סיימנו מקום שלישי.

     

    טקס הסיום מתחיל מיד אחרי המשחק. אני ניגש אל המארגנת ושואל אם יש גביע לשחקן הגרוע בטורניר. הספרדייה היפה עונה בפרצוף תמה: "בסט?", אני עונה לה "וורסט". היא צוחקת ואומרת. "לא, מה פתאום, אתה לא הכי גרוע". אחותי, את פשוט לא מבינה את המשחק.

     

    אלירן אביטל מניף את הגביע הקטנטן שלנו. אחר כך עולים הברזילאים שזכו בטורניר מצוידים בשמפניה ונשים יפות שמלוות אותם. הגביע מונף. הם שרים "קמפאונה. קמפאונה". אצלנו כולם חבולים. בדרך למלון אלירן מפיל את הגביע וגם הוא נפצע. הו, כמה סימבולי. תם ונשלם. איך אני מסכם? כמו שאני מסכם כמעט כל אירוע משמעותי בחיי: וואו, אני חייב לרזות. דחוף.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים