זיכרונות מ-1953
חשבו שאנחנו ממצרים, השחקנים החמיאו בחדרים למשטר הקומוניסטי מחשש להאזנות וכולם צחקו על המאמן, יעקב שאלתיאל, היחיד שהאמין שיש לנו סיכוי. בחזרה אל אליפות אירופה הראשונה בהשתתפות ישראל
כל ילד בישראל שמתעניין קצת בכדורסל יודע היטב במי מדובר כשהוא שומע שמדברים על עודד, דורון, עדי, נדב, תומר, פפי וליאור. גם השמות מיקי, מוטי, דורון ועוד מהדור הקודם ידועים לכל. אבל ספק אם רבים יידעו לומר לכם מי מסתתר מאחורי השמות אברהם, זכריה, פרדי, מרסל, צ'ינגה, מוסא, דני, מנחם או קנבוס.
מיוחד ב-ynet: עמוד יורובאסקט 2017
בשנת 1953, לפני 45 שנה כולם ידעו שמדובר בשניאור, עופרי, כהן, חפץ, שלח, דניאל, ארז, קורמן ו-וינר. שמות אלה יחד עם דוד הייבלום, ראובן פכר, מרדכי ממרן ורלף קליין היו שמותיהם של אותם 13 המופלאים שפתחו את עידן הכדורסל הבינלאומי של מדינת ישראל הצעירה.
והם עשו את זה בסטייל, כמו שאומרים היום. כבר בהופעה הראשונה של הנבחרת מהמדינה הנידחת והכמעט-אלמונית מיבשת אסיה באליפות אירופה השביעית במוסקבה, היא זכתה במקום החמישי הסנסציוני. למעשה, היא השיגה מספר נקודות זהה לזה של הונגריה שסיימה במקום השני, כשרק הפרש סלים מפריד ביניהן.
ניצחונות על פינלנד, בולגריה, איטליה, יוגוסלביה (בשלב הגמר) וצ'כוסלובקיה הפכו את ישראל תוך ימים ספורים להפתעת האליפות. ודאי שמתם לב שנכתב "13 המופלאים", על אף שנבחרת מורכבת מתריסר שחקנים. איך זה קרה? באותם הימים הספורט הישראלי עוד נוהל על פי חישובים פוליטיים-אגודתיים, ולא כל השחקנים נבחרו על סמך רמתם בלבד אלא גם על בסיס השתייכותם למרכז זה או אחר. כך גם המלווים של הנבחרת והמאמן.
אגב, במסמכים הרשמיים של אותה אליפות לא תמצאו את השמות קורמן, וינר, קליין, בוקסבאום או שמוקלר, כי על פי הוראה של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, עיברתו את כל שמות השחקנים. כך הפך קליין לרם, קורמן לדגני, וינר לגפני, בוקסבאום לארז ושמוקלר לשלח (אביו של מי שהפך לבלם מכבי תל אביב והנבחרת).
כאן ניקח פסק זמן מהכדורסל (עוד נחזור אליו), ונעבור לסיפורי הרקע של אותה נבחרת בדרכה ובהופעותיה בבירת האימפריה האדומה. סיפורים שאינם פחות מעניינים ובוודאי לא פחות מרגשים מהמשחקים עצמם.
הנסיעה למוסקבה נמשכה חמישה ימים. המשלחת יצאה במטוס דקוטה לאיסטנבול, שם היו אמורים חבריה לקבל את אשרות הכניסה לברית המועצות. אלא שבאיסטנבול נאמר לישראלים שהאשרות יינתנו בסופיה וכולם עלו על רכבת לבירת בולגריה. משם המשיכו, ברכבת כמובן, לרומניה ולמוסקבה - אליה הגיעו ב-20 במאי, יום פתיחת האליפות.
"איש לא המתין לנו בתחנת הרכבת ורק אחרי דקות ארוכות, כשראשי המשלחת מחפשים פתרון למצב הבלתי צפוי הזה, ניגשו אלינו מספר גברים עם זר פרחים גדול בידיים", מספר זכריה עופרי. 'אנו מברכים את המשלחת האהודה של מצרים', אמר אחד מהם באנגלית ומסר את הזר לראש המשלחת שלנו, ברוך בג המנוח. בג היסס לרגע, והסביר למברכים: "אנחנו לא המשלחת ממצרים, אלא מישראל". למשמע דברים אלה חטף המברך את הזר מידיו של בג והסתלק מהמקום.
לאחר מכן הגיעה קבוצת גברים אחרת שטיפלה בישראלים. "הם לא הביאו זר", צוחק עופרי, שכונה "התימני הגבוה בעולם" (1.91 מ'). פרט להצלחה ולהתלהבות מההישגים במוסקבה, בהם היה לו חלק גדול כאחד מכוכבי הנבחרת, מרבה עופרי - ששהה שנים רבות בארה"ב ושב לארץ - לדבר בעיקר על "המלווים" של המשלחת.
"הם היו איתנו בכל מקום, וגם בחדרים. במקלחת חשנו שעוקבים אחרינו. כשהגענו לחדרים אמרנו מספר פעמים בקול: 'איזה יופי כאן בברית המועצות, הכל בסדר, אין בעיות, כל הכבוד למשטר'. אמרנו לעצמנו, מה שבטוח - בטוח", מסביר עופרי.
כל אחד וההתרשמות שלו. מנחם קורמן, המורה האגדי לחינוך גופני בעירוני ט' בתל אביב (בו עבד במשך כ-40 שנה), מספר בעיקר על הפגישות הרבות עם היהודים במוסקבה. "הם ניגשו אלינו, אמרו לנו את השם והכתובת שלהם, שם וכתובת בארץ של קרובים ומיהרו להיעלם. מוסקבה הייתה חוויה שלא אשכח לעולם", סיפר בהתרגשות שחקן העבר שנחשב בזמנו לשומר הטוב בנבחרת.
קורמן הוא גם הישראלי הראשון שזרק "ג'אמפ-שוט". "אברהם זייף, ששפט במשחק שבו ניסיתי את הזריקה הזו לראשונה, שרק לצעדים - ורק אחרי שהסברתי לו כי באוויר אין צעדים, הוא קיבל את דבריי". לקורמן הייתה קריירה עשירה בנבחרת ובעיקר בחמישיה המיתולוגית של מכבי תל אביב (עם שניאור, וינר, עופרי וקליץ (שזכתה כמובן בכל התארים בארץ) ולאחר מכן הפך למאמן נבחרת ישראל באתלטיקה.
משה (מוסא) דניאל, אבא של מוטי, מרבה להזכיר שניים מאנשי המשלחת ההיסטורית שאינם בחיים - המאמן יעקב שאלתיאל והקפטן אברהם שניאור. ''שאלתיאל היה היחיד שהיה אופטימי לגבי הסיכויים שלנו באליפות, ודיבר הרבה על מקום בצמרת", נזכר מוסא, שאחרי קריירה יפה כשחקן במעיין ברוך, אשדות-יעקב והפועל חולון אימן במשך 14 שנים את נבחרת הנשים של ישראל. "מאחורי גבו של יעקב היינו צוחקים עליו ועל השטויות על מקום טוב באליפות. היינו בטוחים שנחטוף כמעט בכל משחק", הוא מספר.
התברר שלשאלתיאל אכן הייתה סיבה להיות אופטימי, והנבחרת באמת הצליחה. מוסא דניאל סיפר על אברהם שניאור ז''ל: "לשניאור היה חלק גדול בהצלחה הגדולה שלנו במוסקבה. הוא לא היה רק הטוב מכולם במגרש ואחד הטובים באירופה; שניאור היה גם קפטן אמיתי. הוא דירבן אותנו, דאג לנו ורומם את מצב הרוח". כשמוסה דיבר על שניאור, לדעתי גדול הכדורסלנים של ישראל בכל הזמנים, אפשר היה לחוש אח הכאב האמיתי והכן על מותו של האדם המיוחד הזה.
נחזור למשחקים במוסקבה - או ליתר דיוק, שניים מהם שנכנסו להיסטוריה. קודם כל, הניצחון על צ'כוסלובקיה (53:59), שנחשבה לאחת הנבחרות הטובות באירופה והפסידה שנתיים קודם לכן בגמר בפאריז בנקודה אחת לברית המועצות, אחרי טעות שיפוט גסה. בשורות היריבה הופיעו מספר כוכבים, ובראשם הגדול מכולם - איוון מראזק האימתני.
מראזק היה בלתי ניתן לעצירה בשל יכולת הקליעה שלו בשתי הידיים וזכה לכינוי "מר שלוש שניות", מאחר שחוק 3 השניות התקבל בגלל העובדה ש"איוונה", כפי שקראו לו, היה תופס מקום ברחבה וקולע בלי בעיה.
גם המשחק השני, מול יוגוסלביה בשלב המוקדם, גרם לשינוי בחוקה וממש עשה היסטוריה, מכל הבחינות. הוא הוכרע כעבור ארבע הארכות (!) בסל אחד של היוגוסלבים (55:57). מדוע היסטוריה? זו הייתה הפעם הראשונה שמשחק נערך 60 דקות, ובנוסף זו הייתה גם הפעם הראשונה שקבוצה השתמשה במונח "הקפאת כדור" בצורה כה מושלמת, ולזמן כל כך ארוך.
בתום המועד החוקי התוצאה הייתה 55:55. היוגוסלבים, הגבוהים בהרבה מהישראלים, זכו בכדור הביניים, החזיקו בכדור במשך כל חמש הדקות של ההארכה עד 10 שניות לסיומה ואז זרקו - והחטיאו. כך היה גם בשתי ההארכות הבאות, כשהיוגוסלבים מקפיאים ומחטיאים, ורק בהארכה הרביעית הם הצליחו לקלוע סל עם הבאזר.
בבית הגמר נקמה ישראל ביוגוסלביה, כשהקפידה לא להגיע למצב של הארכה וניצחה במשחק של 40 דקות 29:40. ה"הקפאה" של היוגוסלבים הביאה כעבור זמן קצר לחוק 30 השניות, ובהמשך שעון ההתקפה קוצר ל-24. אגב, באותה נבחרת יוגוסלבית שיחק בין היתר בוריסלאב סטנקוביץ', שבוודאי לא חלם שיהיה לימים הבוס הכל-יכול של פיב''א, התאחדות הכדורסל הבינלאומית.
הכתבה פורסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ב-9 באפריל 1998.
לפנייה לכתב/ת 
