העכביש שחצה את האוקיינוס
חוקרים: עכביש אפריקני שהגיע לאוסטרליה לפני יותר ממיליון שנה, צלח כנראה אלפי קילומטרים בשיט על גזע עץ
העכביש מוגרידגאה ריינבואיאי (Moggridgea rainbowi) שחי באי קנגורו בדרום אוסטרליה הוא עוף (או ארכנואיד) מוזר ביבשת. הוא רחוק מאוד גנטית ממיני עכבישים אחרים באוסטרליה, וקרוב דווקא למינים החיים באפריקה. השוואת ה-DNA של המינים השונים חשפה שהוא הגיע לאי האוסטרלי רק לפני כמה מיליוני שנים, כאשר אוקיינוס רחב כבר הפריד בין היבשות. איך הוא עבר את המכשול הימי? וכיצד למדו החוקרים על מסעו?
עוד כתבות באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן:
להתחיל מחדש: הצמחת איברים קטועים
הכל על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
ריינבואי אינו מין המבלה את חייו בנדודים ומגיע לקצוות העולם. עכביש זה אינו טווה רשת קורים, אלא חי במאורה שהוא חופר באדמה ומכסה בדלת. שם הוא יושב במארב, וכשחרק עובר ליד הדלת הוא קופץ החוצה וטורף אותו.
קרוביו של ריינבואיאי, בעלי סגנון חיים דומה מאוד לשלו, נמצאים כאמור באפריקה. יש שלוש דרכים אפשריות שעכבישים מסוג אחד יכולים למצוא את עצמם בשתי יבשות מנותקות זו מזו. הראשונה היא שהם התפתחו זה לצד זה כאשר היבשות היו עדיין מחוברות: אפריקה ואוסטרליה היו פעם חלק מאותה יבשת דרומית גדולה, גונדוואנה, יחד עם אנטרקטיקה, דרום אמריקה וגם תת היבשת ההודית. לפי השערה זו כאשר גונדוואנה התפרקה למרכיביה ריינבואיאי מצא את עצמו בחלק שהפך לאוסטרליה, וקרוביו באפריקה.
דרך שנייה אפשרית היא שריינבואי "תפס טרמפ" בדרכו לאוסטרליה על ספינות אירופאיות: ייתכן שכמה עכבישים אפריקנים עלו על ספינה שעברה ליד ביתם בדרכה לאוסטרליה במאה ה-18 או ה-19, וכשהגיעו לאי קנגורו ירדו והקימו שם מושבה משלהם. אם השערה זו נכונה, נצפה למצוא שריינבואי נפרד מקרוביו באפריקה רק לאחרונה, ושכל העכבישים באי האוסטרלי דומים מאוד גנטית זה לזה, כי לא היה להם די זמן להתמיין לתתי-מינים שונים.
אפשרות שלישית היא שהעכביש הגיע דרך הים, בלי ספינות מעשה אדם. לפי השערה זו העכבשים נסחפו בצורה כלשהי מאפריקה לאוסטרליה, למשל על גזע עץ שנפל לים, במועד כלשהו בין התפרקות גונדוואנה למסעות הימיים של האירופאים.
רפסודה מאולתרת
כדי להבחין בין שלוש האפשרויות השוו חוקרים מאוסטרליה את רצפי ה-DNA של חמישה גנים בריינבואי ובמינים האפריקניים הקרובים אליו. בכל הכפלה של ה-DNA עלולות להתרחש מוטציות, שינויים ברצף. רובן לא מזיקות ולא מועילות, אלא נייטרליות, ולא משפיעות על בעל הגן כלל. תדירות המוטציה היא קבועה פחות או יותר, כך שאם משווים את החומר הגנטי של שני מינים, אפשר להעריך לפי מספר המוטציות השונות ביניהם מתי הם נפרדו זה מזה, כלומר מתי חי האב הקדמון המשותף שלהם.
ההשוואה לא יכולה לתת לנו תאריך מדויק, אך היא העלתה שריינבואי חלק אב קדמון עם קרוביו האפריקניים לפני יותר משני מיליון שנה, ופחות מ-16 מיליוני שנה. לעומת זאת, שתי אוכלוסיות שונות של ריינבואי מאותו אי נפרדו זו מזו לפני יותר ממיליון שנה, ופחות מ-6.5 מיליון שנה.
הממצאים סותרים מיד את ההשערה הראשונה: אוסטרליה התנתקה מאפריקה לפני יותר מ-110 מיליון שנה. ריינבואי נפרד מקרוביו רק עשרות מיליוני שנים לאחר מכן, ולכן לא היה יכול להיות שריד של סוג עכבישים זה שהתפתח בגונדוואנה.
הם גם אינם מתאימים להשערה השנייה. אם מקורו של ריינבואיאי בעכבישים שהגיעו על ספינות אירופאיות, היינו מצפים שכל העכבישים באי יהיו צאצאיהם של אותה קבוצה קטנה, ואולי אפילו זוג יחיד, שחיו לפני כמה מאות שנים בלבד. כיוון שיש אוכלוסיות באי שנפרדו זו מזו לפני יותר ממיליון שנה, ההשערה הזו יכולה להיות נכונה רק אם שני זוגות עכבישים, מאותו מין אבל מאוכלוסיות נפרדות, הגיעו שניהם בספינות לאותו אי. התרחיש הזה אפשרי, אבל מאוד לא סביר.
זה משאיר לנו את ההשערה השלישית: העכבישים חצו את הים לבדם. איך? ככל הנראה בעזרת "רפסודה" מאולתרת, כמו למשל ענף הנושא אדמה, שבתוכו חפרו העכבישים את מאורתם. ונראה שזו לא הפעם הראשונה שהם עושים זאת: עכבישים מאותו סוג נמצאים גם באיים הסמוכים לאפריקה, שאליהם הגיעו אולי באותה דרך. אלא שבעוד המרחק מהיבשת לאיים אלו הוא כמה מאות קילומטרים בלבד, על מנת להגיע לאי האוסטרלי הם היו צריכים לצלוח כעשרת אלפים קילומטר.
סופי הריסון, שהובילה את המחקר, אמרה למגזין קוסמוס: "אמנם קשה לדמיין את זה, אבל למעשה העכבישים האלה מותאמים למסע ב'רפסודה' יותר ממה שחשבנו בתחילה. הם בונים מאורות עם דלתות מותאמות-היטב, שיוצרות מיקרו-אקלים בטוח ומגינות על העכבישים בזמן המסע. יש להם קצב מטבולי נמוך, ולכן הם אינם זקוקים להרבה אוכל. בהרבה מובנים, הם מותאמים למסע כזה יותר מאשר מינים אחרים שאנחנו יודעים שחצו אוקיינוסים ב'רפסודות'".
למחקר המלא: http://journals.plos.org/plosone/article?id=10.1371/journal.pone.0180139
הכתבה פורסמה באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן
לפנייה לכתב/ת 
