מחאת הנכים של טהרן
המדרכות עקומות, הביוב זורם, האוטובוסים לא מותאמים ומכוניות חוסמות את הדרך. הנכים בבירת איראן נשארו שנים מרותקים לבית, ואולי עכשיו, סוף סוף, המחאה שלהם נושאת פרי: "לא נסתפק עוד בסימפתיה. אלה זכויותינו"
הרחובות הסואנים והבלתי עבירים של טהרן הותירו את נאביד, החולה בטרשת נפוצה, כאסיר בביתו. אפילו עבור אדם נטול מגבלות פיזיות הבנייה שלוחת הרסן בבירת איראן בשנים האחרונות יכולה להיראות לעתים כמסלול מכשולים של מדרכות צרות וסדוקות, מי ביוב גועשים ומכוניות הנדחקות לכל סנטימטר פנוי. עבור אלפי הנכים החיים בטהרן הרחובות התלולים הם אזורי אין-כניסה של ממש.
"החברים שלי הם ארבעת הקירות שמקיפים אותי", אומר נביד סלאחי, בן 30, היושב בכיסא גלגלים. הוא חולה בטרשת נפוצה מאז היה ילד. "כל כך נמאס לי לבהות בתקרה. אני פוחד לצאת לבד. זה נורא. אפילו מול הדלת שלי, כשנסיתי לעלות למונית, נפלתי פעמיים כי מצב המדרכה ירוד כל כך. אמא שלי עושה עבורי את כל הסידורים".
עיריית טהרן מציעה לנכים שירותי הסעות, והנכים צריכים להירשם אליהן יומיים מראש. האוטובוסים הנשלחים אליהם מסיעים אותם למרכז שיקום מדי יום. "כמובן – כשאתה עושה הזמנה ההסעה יכולה להגיע ויכולה שלא להגיע", מספר נאביד.
הנכים מקווים שהפוליטיקאים הרפורמיסטים המנהלים כעת את טהרן יחוללו שינוי. "רוב הנכים אצלנו מרותקים לבית ומדוכאים", אומרת פטמה ניקבקט, המפעילה ארגון הפעולה למען הנכים. יש בו כ-1,000 חברים. "אפילו אדם מבוגר או אישה עם ילד לא יכולים לנוע בקלות במרחב העירוני שלנו", היא אומרת.
לפי נתונים רשמיים כ-94,000 נכים גרים בטהרן. פעילים למען הנכים אומרים כי ייתכן שבפועל מספרם גבוה בהרבה. רק נכים מעטים נראים ברחובות העמוסים של הבירה האיראנית ובמערכת התחבורה הציבורית שלה, משום שהגעה לתחנות האלה כמעט בלתי אפשרית עבורם.
ממשלת איראן מודעת היטב לבעיה. "אדם נכה לא יכול ללכת אפילו 1,000 מטר על מדרכות טהרן בלי להיתקל במכשולים", אומר שר התחבורה עבאס אחונדי. "ברחובות יש כל כך הרבה שלוליות, תלוליות, הפרשי גובה או הפרשי רוחב שאפילו אדם בריא לא יכול להתמודד איתם".
המדרכה לעיוורים מובילה להתנגשות בעץ
תנופת בנייה, שקיבלה עידוד מהרצון של האיראנים להחזיק בנכסים בתקופת הסנקציות והמיתון, גרמה לכך שבטהרן כמעט בלתי אפשרי לעמוד במקום כלשהו בלי לראות מנופים או שלד של בניין דירות חדש או של קניון. עם זאת, לדברי פעילים רק תשומת לב מעטה ניתנת לשאלת הגישה לבניינים או התאמתם לנכים.
"רבים מהפארקים, מבתי הקולנוע, ממרכזי הקניות ומהמרחבים הציבוריים פשוט לא נגישים", אומר בהמאן סולימאני, מורה למחשבים בן 34 המרותק לכיסא גלגלים. הוא מחכה כבר כמה שנים שהעירייה תשיב על בקשתו להתקין רמפה בכניסה לבניין מגוריו. "הולכי רגל בריאים יכולים בכלל לא להבחין באבן שבורה על המדרכה, אבל עבור מישהו שיושב בכיסא גלגלים זה משבר", הוא מסביר.
עמודים שהותקנו על מדרכות המיועדות להולכי רגל כדי למנוע מנהגי קטנועים ואופנועים לנסוע עליהן כדי לעקוף את הפקקים גורמים אף הם – שלא במתכוון – בעיות לנכים. כמה צעדים שננקטו מתוך רצון כן לסייע לנכים לא הועילו. משתמשים ברשתות החברתיות גיחכו למשל על הנתיבים החדשים שנסללו עבור עיוורים, ובתמונות שהעלו נראים הנתיבים האלה מוליכים הישר לתוך עצים ומרזבים.
ראש העיר היוצא של טהרן, מוחמד בכר קליבאף השמרן, הבטיח בחודש שעבר ש-60 אוטובוסים נגישים לנכים יצורפו בקרוב לצי האוטובוסים של טהרן וששיפור התשתיות כך שיתאימו לנכים תהיה חלק מתקציב התחבורה העתידי. פעילים למען הנכים אומרים כי הם שומעים הבטחות כאלה כבר זמן רב: "למרבה הצער ההבטחות האלה הן כמו איים פזורים והן לא מתגבשות לכדי תצרף מאוחד שיאפשר לנכים לצאת מהבית, לנוע בחופשיות ולהשתמש בתחבורה הציבורית", אומר סוהיל מועייני, עיתונאי עיוור המפעיל ארגון לא-ממשלתי בשם "אמונה". הוא אומר: "נגישות היא לא רק זכות לכל האזרחים אלא גם תנאי מקדים לכך שנכים יוכלו להיות חלק מהחברה".
ארגונו של מועייני רוצה להשפיע לא רק על ענייני הנגישות. זה שנים שהוא משתף פעולה עם חברים בפרלמנט האיראני בניסיון לגבש הצעת חוק שתחייב את הממשלה למצוא עבודה לנכים או לשלם להם שכר מינימום. לאחרונה יש סימנים חיוביים: השר עלי רבי אמר בחודש שעבר שהממשלה רוצה לאשר את הצעת החוק בהקדם כדי שתוכל לשלב אותה בתקציב השנה הבאה. "אנחנו כבר לא מוכנים להסתפק בסימפתיה ובטובות", אומר מועייני. "אלה זכויותינו".
לפנייה לכתב/ת 
