קדושת האדמה: פרק ראשון מ"עונות מעבר"

ירד גשם.

זה לא היה - כמו שרואים בסדרות, בסרטים - איזה מטח פתאומי, מסך טיפות כבדות, כזה שגורם לקהל העומדים מסביב לבור להתעטף היטב במעילי צמר ארוכים וכהים, להצטופף תחת עץ עתיק, רחב פֹּארוֹת וצמרת - אלון, או אגוז, בוודאי - להתקבץ יחדיו, להזדרז ולפתוח ולאחוז במטריות גדולות, איתנות ושחורות, להציע מחסה זה לזה. לא היו גם רעמים וברקים, או עלים לחים, רטובים, כתומים, אדומים אולי, מסתחררים ברוח, טופחים על כרי דשא רך, גזום למשעי, על שיחי ורדים פורחים, על ערוגות ענוגות של סיגליות, נושרים ודבקים בארון, נאחזים בתלולית האדמה הכבדה, החומה.

לא. אמנם גם פה ירד, אבל אחר - זרזיף הססני, מין דֶלֶף דק ודלוח, טורדני מספיק כדי שגברים ירימו את צווארון מעיל הרוח ויתקעו את הידיים בכיסים וישובו ויוציאו אותן כי הרי לא נאה. לא עומדים ככה, בלוויות, עם הידיים בכיסים. נשים הידקו את כיסוי הראש, פשפשו והוציאו מהתיק צעיף, שלא יירטב השיער, כרכו אותו פעמיים סביב הצוואר. פה ושם נשלפה גם איזו מטריית אלומיניום מתקפלת, נפתחה רופסת, עקומה. הניעו בהיחבא את אצבעות הרגליים, הנתונות בנעליים שחורות, מהוהות, שטוחות, במגפונים, במגפיים, בנעלי עקב. הרטיבות כבר מתחילה לחלחל ממקווי המים הקטנים - בשום אופן אי אפשר לקרוא להם שלוליות - אל בין התפרים הרופפים, החריצים, הבקעים, מתפשטת, מטפסת במעלה המכנסיים, החיג'אב, הגרביונים, הקור חודר אל העצמות; מה שהזכיר להן, לנשים, את המתה הנטמנת לפניהן ואת הגוף הצעיר, היפה, שכבר לא קר לו עכשיו או אולי, מי יודע. והן נאנחו, ניגבו דמעה, התייפחו בקול, או חרישית, פיהקו כי מרדים האפור, ובכלל מזג האוויר הזה, הציצו בשעון בהיחבא מתי ייגמר כבר.

 רוצים לקרוא את "עונות מעבר" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד .

מאחורי גבם ומעבר לשביל החצץ, בחלקה הצבאית הקטנה, כבר הוכתמו קברי האבן הבודדים, הבהירים, בנקודות קטנות, רטובות. השתטחו מסודרים, שורות שורות, אחידים וממושמעים כאילו תכף עוד יקומו ויעמדו למסדר, ונבלעו, כמעט, בנוף הנפרש, האפרורי, בגבעות הטרשים, בצלליות המטושטשות של ההרים הרחוקים, בערפל הלבן, המטפטף. אבל בצד הזה של השביל, אצל המתים הרגילים, אין שום היגיון וסדר, ממש כמו בחיים, וקרעי שיש שחור ואדום ולבן, חדשים, מלוטשים ומבריקים, פזורים בערבוביה בין לוחות ישנים, מאפירים ושבורים וסדוקים. צלבים, קטנים או גדולים, ניצבים או שוכבים. אותיות מרובעות, לטיניות, וגם מסולסלות, חרוטות וצבועות בזהב או מובלטות בעופרת שחורה, מציינות מספרים ושמות וממש התחשק לו, למי שעמד מאחור, לבדוק מה נשאר לו מהשנתיים ערבית שלמד בבית ספר ומיד נזף בעצמו לא עכשיו, תתרכז, והרכין את הראש כמו שחשב שראוי וצריך, השפיל את העיניים. ובכל זאת, רק רגע עבר וכבר לא יכול היה להתאפק ושב והציץ ושלח מבט מסביב, בוחן את כל הנאספים ומתעכב על השניים, האמא והאבא, ההורים. ואם לא הכומר, והמוני הנשים השמנות הנאנחות בשחור, וקבוצה של דרוזים זקנים השותקים מאחור - הכול היה רגיל לגמרי. לא היה אפשר לדעת. אף אחד לא היה אומר עליהם ערבים.

"לאורך השוקיים התכווצו השרירים, נכונים לזנק, וקצות האצבעות רטטו פתאום, נמתחו, משתוקקים לגעת במישהו, במשהו"

כי אחרי החודשים האחרונים הוא כבר מבולבל כולו, הנער, לא מאמין באף אחד ומטיל ספק בכולם. אנשים הם לא מה שהם נראים. וייתכן שאפילו, אם זה היה הוא - זה ששוכב, קר ושותק ונרקב, בארון העץ שממש עכשיו מכסים ברגבי אדמה מעורבת בשברי אבנים - הכול היה נראה בדיוק אותו הדבר. ואולי גם בשבילו היו באות המוני נשים שמנות נאנחות בשחור וגם דרוזים זקנים וגם כומר, כמו זה שכאן. אולי לא. אולי רב. שום דבר לא בטוח.

ובה בשעה שראה את עצמו מת פעמו בתוכו החיים בקילוחים גדולים ועזים, התעקשו להראות שהם כאן. לאורך השוקיים התכווצו השרירים, נכונים לזנק, וקצות האצבעות רטטו פתאום, נמתחו, משתוקקים לגעת במישהו, במשהו. שיער גדל וצימח, נדחק ומזדקר החוצה דרך נקבוביות, והאוויר הלח, הריחני, צח ורחוץ ושטוף מאבק, גירה את האף, מילא את החזה הצנום, הגדיל והרחיב, עד שחישב להתפוצץ. והתעטש, פתאום.

מישהו אמר לבריאות. מישהו הוסיף יפה, יפה, מכל הסביבה באו. באמת לוויה מכובדת. הרבה אנשים.

מה שהלך מסביב לא היה חדש לו.

כי מתברר שפעם אחת זה מספיק וכבר הכול ידוע וכבר נראה מוכר, כאילו מאז ומתמיד הוא עומד בלוויות, מלווה את המתים. את המתות, בעצם. ולא רק הוא אלא גם שאר האנשים שעמדו שם עכשיו מסביב בדלף הגשם הרגישו ככה, וההרגשה הלכה וגברה, הלכה והתפשטה בגלים, במעגלים, מתרחבים והולכים, גם לשם, לצדו השני של הוואדי, אל גבעות האבן הקירחות שמעבר לקרעי הערפילים הלבנבנים, במקום שבאיזו השתקפות הפוכה, מעוותת, עמדו, רק לפני שישה שבועות - שבעה, עוד מעט, אם סופרים - מסביב לאותו הבור ממש, אותם אנשים וגם אחרים, מלווים גם הם נערה אבל אחרת. רוח חמסין סתווי - אחר כך התברר שהיה אחרון לעונה - נשבה אז, מייבשת את הדמעות ומלבה גחלת של זעם ואימה ופחד, שאך התלקחה לרגע וכבר דעכה וכבתה, מותירה רמץ אדמדם ואיזה ריח קהה ושרוף בנחיריים.

ואמנם, כל אלה שהיו כאן, נוכחים, וגם אלו הנעדרים, כבר קראו הרבה עיתונים וכבר שמעו הרבה חדשות וכבר האזינו לניתוחים של פרשנים מלומדים וכבר צפו בהמון סדרות טלוויזיה וידעו איך כל מיני בחורות צעירות נרצחות, מעונות, נחדרות, נשלפות ממקררי נירוסטה, מופשטות, שרועות על שולחן באור ניאון, מבותרות. ובגלל זה הם הרי בטוחים שכיום, עם המחשבים והמדע והתפתחות הטכנולוגיה, הכול ייפתר בשלושת רבעי השעה, מקסימום. ואם מסובך נורא אז במיני סדרה, שלושה ארבעה פרקים לכל היותר. תכף יימצאו האשמים. תכף נחזור לשגרה. ובכל זאת רעדו הרגליים, ניגפו לפני אבני החצץ הקטנות. מישהי מעדה, נתקפה סחרחורת. השבילים התארכו והסתבכו במעגלים. הגשם פסק והאוויר עמד מתוח, שקט, ממתין.

ובדרך החוצה, כשנפנו וחיפשו איזה ואן, כזה עם החלונות הכהים, ואת הבלשים, קשוחים, רציניים, מזנקים ממנו במעילי גשם ארוכים, לא מצאו שם במגרש החניה אלא מכונית לבנה אחת עם מספר אדום ושניים נשענים עליה, הפכים במדים - הוא גבוה, בהיר, ואילו היא נמוכה, עגלגלת, שחרחורת. והשניים ממשיכים ומאכזבים את הקהל, לא מספקים את הסחורה - לא מביטים מסביב, לא מצלמים את העוזבים, לא זורקים איומים באוויר, לא שואלים שאלות ולא עוצרים חשודים. אחד מוציא את הנייד ובודק שם משהו ושניהם נראים עייפים ומשועממים, כאילו סתם, עוד מוות. רגיל לגמרי.

בעיה עם הרכב, המפקד

בגדול, שוטרים מתחלקים לשניים: אלה שבטוחים שהם החוק ובגלל זה הוא לא חל עליהם בכלל, והאחרים. ומהעובדה שבצומת השומם, כששום מכונית לא נראית שם באופק, סמיון בכל זאת בולם ועומד בעצור של כביש היציאה מתחנת משטרת מעונה - כביש צר ומשובש שאומרים שנסלל עוד בימי הבריטים, ושעד עכשיו עוד לא תיקנו בו את הבורות מהחורף האחרון ובטח גם לא יתקנו לפני החורף הבא - כבר מהעובדה הזאת ניתן ללמוד כל מיני דברים על סמיון, להבין לאיזה משני הסוגים הוא שייך.

והוא משתהה ועומד בעצור, מהסס. ימינה, או שמאלה. בשביל מה שכבר יש לו לקנות - בעצם רק חלה וחלב, שיבולת שועל לדייסה של הסבתא - בשביל זה לא שווה או כדאי לו לנסוע עד מרכז המזון סמעאן ובניו. ובמיוחד לא עכשיו, שישי בצהריים, שזו השעה הכי עמוסה שם מכל השבוע ויצטרך להידחף ולחפש מקום חניה פנוי בתוך כל הבלגן והמהומה, בין אלה שיוצאים ואלה שנכנסים ואלה שדוחפים עגלות או מעבירים את תכולתן לתא המטען וההם שצופרים ומתמרנים קדימה, או ברוורס, ממהרים לחזור הביתה לפני שנכנסת שבת.

ואמנם, הכי קל ופשוט לו, לסמיון, להיכנס לסופר השכונתי במעלות, זה שממש ליד הבית. אבל שם, הוא יודע, מיד ייתקל באיזה פרצוף מוכר, מישהו שבטח היה איתו בגן, או ההוא שלמד בכיתה המקבילה, או - מה שהכי גרוע - אחד מהתיכון. ואז טקס ברכות השלום וטפיחות על השכם, השאלות, ההערות, המבטים. הכול ברוח טובה, הוא יודע, מתפעלים, כאילו, איזה שינוי, אחי! תגיד, כמה קילו ירדת? וילדים, יש כבר? מה, נפרדתם? לא! בחייך, אני לא מאמין. דווקא אתם. חבל, ואיך שהייתם צמודים כל השנים.

אין לו כוח לזה. לא עכשיו.

מישהו צופר מאחור וסמיון מתנער. מה נתקעת כאן, זויה היתה מתרגזת, את ההחלטות הכי מטופשות אתה לא מסוגל לקבל, ואותת וסובב את ההגה וטיפס ועלה דרך סמטאות תרשיחא ומיד נאלץ להאט ולנווט, בזהירות, בין חבורות של צעירים שזרמו כנגדו, במדרון ולמטה, על המדרכות וגם כמה באמצע הכביש, מופיעים משום ומכל מקום, נדחפים לו בין הגלגלים. ועוד הספיק להבחין שלפני בניין המשרדים, זה שמעל בית המרקחת, כבר התאספה איזו התקהלות, ואמבולנס עומד בדלתות פתוחות, ואלונקה, ומוציאים מישהו, ואולי היה עוצר, רק לרגע, לראות מה קורה שם, לברר, אלמלא נשארה לו עוד זויה בראש. סמיון, תתפקס, היא אומרת. לא כל דבר זה עניין למשטרה, בטח רק איזו יולדת, ולכן סבב את הכיכר המרכזית, זו עם פסל יונת השלום שעליה, והמשיך ונסע ברחוב הראשי, המתפתל, חולף על פני חנות לבני הנשים וזו של הצעצועים וצורכי בית הספר וההיא של הממסגר ובתי הקפה ומזללות ההמבורגר והגלידה והמאפייה הגדולה וגיבוב הסולמות, ערימות הדליים, בפתחה של חנות חומרי הבניין, ויצא, רק לרגע, מסונוור וממצמץ ומכווץ את העיניים, אל הבהוב רחבות אור צהבהבות נוף גבעת אדמה יבשה שעלו בה קוצים וקבר השיח' הניבט בלובן אבנים וסלעים בהירים מוטלים בתפזורת וירוק עמק שדות טבק, ניצבים באפור כרמי הזיתים. ורק שלף, מתגונן, את משקפי השמש, וכבר דהה האור וכהה וחזר ונסגר בין רחובות ובתים ותחת אורנים וכלילי חורש ועצים אחרים, רחבי צמרת, שלא ידע את שמם, וחלף על פני שלט ברוכים הבאים לכפר ורדים.

כי האנונימיות שמבטיח המינימרקט הקטן שם, הריחוק הניטרלי שלו - הוא מעדיף את זה עכשיו. מתאים לו.

אבל אפילו פה ביום שישי זה גרוע, ובכלל אין בנמצא מקומות חניה פנויים, ולכן המשיך ונסע, זוחל לאטו סביב סביב למרכז המסחרי, ולבסוף נאלץ להחנות את המכונית הלבנה עם המספר המשטרתי שקיבל - לא בלי ויכוחים - לסוף השבוע, באיזה מקום אחורי, לצד מכולות האשפה הגדולות ומכלי המחזור השונים, אלו לבקבוקי הזכוכית ואלו לבקבוקי הפלסטיק ולקרטונים ולעיתונים ולבגדים ישנים, ועוד אחד קטן, לבטריות, כי רק העניים, חושב סמיון, חיים בדו קיום ובשלום עם האשפה שלהם, כמו ההם בשכונה האחורית במעיליא, גרים ממש בתוך ערימות הזבל הגדולות, הגולשות במדרון אל נחל כזיב ומצחינות למרחוק - מקום שהשוטרים מהתחנה מבקרים בו לפחות פעם בשבוע, בגלל שהוא חביב על מי שרוצה להיפטר משאריות סחורה גנובה שלא נמצאו להן דורשים.

ומתברר לו שדווקא שישי בצהריים זו, כנראה, השעה המקובלת, אולי אפילו האידיאלית, למחזוּר, כי הוא מוצא ששישה שבעה גברים עומדים שם מאחור, משחילים בקבוקים ודוחפים עיתונים ודוחסים קרטונים ומסתכלים ובוחנים את המכונית הזו, שישר מושכת את תשומת הלב והעין, ובייחוד כשסמיון יוצא ממנה, מתיישר ומזדקף ותוחב את החולצה למכנסיים ומעביר יד לוודא ומכפתר את הכיסים. קצין משטרה, במדים.

האמת היא שהיום, כשדפק סמיון בדלת של רפ"ק גלילי, בכלל לא תכנן להיכנס לנושא המדים. הוא רק רצה להעלות שוב את עניין המכונית שהובטחה לו, באמת הובטחה, אם כי - כמו שגלילי נהנה לחזור ולציין - לא בכתב ולא בהסכם אלא רק בעל פה, ובשלב שבכוח אדם עוד חשבו שהם צריכים לפתות אותו, את סמיון, באיזו סוכרייה, או גזר, כדי שיסכים לעזוב את תל אביב ולעבור לתחנה נידחת כזאת במחוז הצפון, במקום שלא ידעו בכלל שקיים, שלא שמעו עליו אף פעם ושנראה להם מתאים רק למישהו שרוצים להיפטר ממנו ולחסל לו - אחת ולתמיד - את הקריירה.

זה לא שלא ידע שאין הרבה סיכוי, בעניין המכונית, אבל הצורך דוחף אותך לעשות גם דברים שאתה לא מאמין בהם. ובאמת לא היו שם שום הפתעות וגלילי אמר, בדיוק כמו שציפה, "ולמה אתה חושב שזה צריך לעניין אותי, אוסטרובסקי? הבטיחו... הבטיחו... עם הקיצוצים השנה תגיד תודה שלא לקחו לנו את הרכב והשאירו אותנו רק עם הניידות. אז אתה צריך להתחלק עם פקד ביטון, אז מה," וכאן הנמיך את קולו ללחישה מזמינה, פתיינית, והתכופף קדימה, דופק באצבעות על השולחן, "יש לך איזה בעיה עם ביטון?"

רפ"ק גלילי היה מפורסם בזה שכל השנים, כשעוד ניהל בעצמו חקירות, אף פעם לא הרים את הקול ולא צעק. להפך. כשהיה מתעצבן היה משתתק פתאום, נועץ מבט בנחקר שמהעבר השני של השולחן, וכשזה היה מתחיל להזיע, מחכה שתכף יתחיל הבלגן, הצעקות, אולי גם קצת מכות, אפילו - היה מתנדנד לו על הכיסא ומסנן בשקט, בלעג, משהו כמו, "אז נדמה לך שאתה רוצה להתעסק איתי, מה?"

או, "תמשיך, תמשיך, כל מילה שאתה אומר אני אשתמש בה אחר כך."

אבל זה לא מה שאמר אלא איך. היה שם איום גלוי, לא מסווה בכלל, וגם רמיזות לדברים שלא רצית אפילו לחשוב עליהם. וזה שדיבר בשקט ובצורה תרבותית, כאילו, בזמן שציפית למשהו אחר לגמרי - כזה שהעורך דין שלך יוכל להגיש עליו תלונה למח"ש אחר כך - זה בכלל עשה אותו מפחיד ואפקטיבי הרבה יותר.

כך שאפילו סמיון, שבילה בשלושת החודשים האחרונים עם רפ"ק גלילי יותר זמן משהיה רוצה, וכבר מכיר את כל הטריקים שלו, או לפחות חושב שהוא מכיר - אפילו הוא נלחץ פתאום מה הוא רוצה ממני עם ביטון, מה הוא מכניס אותה לעסק הזה, ואולי אמרה משהו, התלוננה עלי, רק זה היה חסר לו. והתחיל מפשפש בזיכרונו אם נפלט לו, אם אמר לה משהו שלא במקום, ותהה על עצמו, למה בכלל הגעת לדבר איתה על דברים שכאלה? אז מה אם משכה אותך בלשון, עושה את עצמה מתעניינת! טיפש אחד, מטומטם, ידעת שעם כל החקירות במחוז צריך להיזהר עכשיו בכלל, ועם בחורות כפליים. ומיהר ואמר, "לא, לא, שום בעיה עם ביטון, המפקד."

גלילי העיף מבט בשעון הגדול שתלוי מולו על הקיר, "לשוטרי תחנת מעונה, מסמעאן עבודות עפר, בהוקרה" מתנוסס עליו, באותיות חרוטות בצבע כסף. תכף יתרומם מהכיסא ויקום ויעמוד שם מאחורי השולחן בחולצה התכולה עם הדרגות המבהיקות ועם הכפתור המתוח שמעל הכרס, ובכיס החולצה העט מונבלאן המוזהב שאשתו החדשה, השנייה, אולי השלישית כבר, קנתה לו כשקיבל רפ"ק, ועל הפנים ההבעה הזו, קצרת הרוח, של מי שמבחינתו כבר גמר פה את כל העניינים ותכף הולך, ויודע, אין לו בכלל שום ספק, ששוב היתה ידו על העליונה - הבעה שהוא לובש תמיד מול הכפיפים, אבל אף פעם לא - סמיון שם לב ומשגיח - בתמונות שלו, הממוסגרות ותלויות על הקיר, ממש מאחוריו. באחת הוא נראה לוחץ ידיים, רציני ורשמי מאוד ונרגש, עם מי שאז היה מועמד לראשות מפלגה ועכשיו הוא כבר ראש ממשלה. ובתמונה השנייה, מרובת הנכבדים - הנה, קל למצוא אותו, היחידי שבמדים - הוא עומד, כתף אל כתף וכולו מחויך, עם איזה חבר כנסת, אולי זה אפילו סגן שר. כנראה היה בביקור בסביבה.

סמיון לא עצר לתהות מה מכל אלה עצבן אותו יותר, הרגיז, העלה לו את הסעיף - התמונות, או העט המוזהב, או אולי האישה השנייה השלישית. הוא רק הרגיש פתאום שככה, עלוב ומושפל ועם הזנב בין הרגליים, הוא לא יכול לצאת מפה עכשיו, שישי בצהריים, כשלפניו עוד כל שעות סוף השבוע הנמשכות, הנמתחות לאטן, עם סבתא בדירת השיכון הקטנה, הספוגה בריח תבשילים ובגדים ישנים ותרופות ודייסת שיבולת שועל - הריח שהוא מריח גם מעצמו כל הזמן, ושום אפטרשייב שהוא שם לא מצליח להוציא לו אותו מהאף. ואולי עוד יכול היה להבליג ולבלוע, אלמלא שוב צצה לו זויה בראש ואמרה ישירות, בלי עכבות או רחמנות או בושה, כל מה שהיא חושבת על זה, ועליו.

ולכן, לפני שיתחרט, נישא על גבי התרעומת והרוגז וזויה, הזדקף בכיסא ונשם עמוקות ומיהר ואמר, "לא, המפקד, שום בעיה עם פקד ביטון, המפקד, אבל יש בעיה עם הרכב, המפקד."

עם אנשים מסוגו של גלילי אתה אף פעם לא יכול להגזים עם "המפקד".

"אני מבין שזה לא כתוב בהסכם שלי, המפקד, ותאמין לי שאם הייתי נשאר במרכז גם לא הייתי מבקש. שם גם לא הייתי צריך, בעצם. אבל שנינו יודעים מה הסיבה שעברתי לכאן, המפקד, ובדיוק בגלל זה אני צריך, מה זה צריך - חייב. רכב, אני מתכוון. עם זקנים אף פעם אי אפשר לדעת. רק לפני שבועיים, בדיוק כשהרכב היה אצל ביטון, הורדתי אותה לבית החולים באמצע הלילה. היא נפלה בדרך לשירותים, והתברר ששברה את היד. לא היתה לי ברירה אז לקחתי מונית, אבל במשכורת שלי, המפקד, אני לא יכול להסתובב כל הזמן במוניות..."

גלילי שוב הציץ בשעון, בטח אשתו מחכה לו לצהריים. שתחכה. סמיון, משהו עלה לו לראש, נתקף באיזו עליצות של דווקא, דחף את הידיים לכיסים, נשען אחורה. אם כבר מתחילים אז למה להפסיק עכשיו.

"ועוד דבר אחד, המפקד."

גלילי זקף גבות, פתח את הפה להגיד משהו, אבל את סמיון כבר לא היה אפשר לעצור.

"זה בעניין המדים, המפקד. כבר מזמן רציתי לדבר איתך על זה. וזה לא שאני לא מבין את הצורך להשתלב, להסתדר עם האוכלוסייה בכפרים, לא להתבלט וכל זה. אבל יש גם זמנים שדווקא צריך להפגין נוכחות, להרתיע, להפחיד קצת, אפילו, ולהסתובב על אזרחי זה פשוט פוגע בסמכות וגם בחקירות. והחבר'ה פה הולכים ככה, על אזרחי, בכל הזדמנות שרק יש להם. בקושי רואים פה אחד על מדים. בתחנת סלמה, לעומת זאת, המפקד, היתה לנו הוראה מלמעלה..."

טעות. טעות. כי אם יש משהו שמעצבן את גלילי יותר מלאחֵר לשישי בצהריים של אשתו החדשה זה שדוחפים לו, בלי שרצה ובלי שביקש, קצינים צעירים ממחוז תל אביב שגמרו את הקורס בהצטיינות ועכשיו מסתובבים ומספרים כל הזמן מה ואיך עושים דברים שם. כאילו כל השנים שלו במחוז צפון, כל הניסיון, והקשרים, והיחסים הטובים, והעובדה שהשוטרים שלו יכולים להיכנס לכל יישוב באזור ואפילו בתקופות הכי מתוחות - ולא משנה אם מדובר במוסלמים / נוצרים / דרוזים / בדואים / חילוניים / חרדים או רוסים שמי יודע מאיפה באו ואם הם בכלל יהודים, כולם ביחד או כל אחד לחוד - בלי שמתעוררות בעיות, כל זה לא נחשב מול איזה קצינים שמסתובבים על מדים בצפון תל אביב ומנהלים מרדף מחורבן סטייל "חוק וסדר" עם סירנות באיילון.

וממש התחשק לו עכשיו לשלוח את האוסטרובסקי הזה לכל הרוחות עם בעיטה בתחת, אבל גלילי לא עושה אף פעם מה שמתחשק לו, אלא אם כן יצא לו משהו מזה. הוא קם מהכיסא והתחיל לאסוף מהשולחן בזריזות צרור מפתחות, משקפי שמש.

"תיגש לסיגלית ותיקח ממנה את המפתחות לרנו לסוף שבוע."

וכבר עמד בדלת והוסיף, "זמני בלבד. שלא תתרגל. ורק כי ביטון לא צריכה אותו, נסעה לאילת לעשות קצת כיף לילדות בסוף החופש."

ולא רק הגברים בחניה מאחור מביטים בו, בסמיון, כי נראה שהמרכז המסחרי המנומנם תמיד התעורר לרגע והתמלא חיים, ולצד שולחן הפרלמנט הקבוע שאפשר למצוא שם בכל אחד מימי השבוע - גברים מקשישים, משועממים, מדפדפים בעיתונים, מחפשים איזה נושא לוויכוח - נמלא בית הקפה פתאום בקבוצות ערניות, רעשניות, של אמהות צעירות בבגדי קיץ קצרים, עגלות תינוקות, פעוטות, ילדים בכל הגילים. וסמיון מפלס לו דרך בלב המהומה וגם דרך איזה שוק מאולתר - שולחן גבינות מדיר העזים בכליל, ריבות תוצרת בית, לחמי דגנים, עוגות מעשה ידיה של שפית ידועה, שפרשה משאון הכרך ועכשיו היא מתבודדת על ראש איזה הר, וגם יושב שם בצד איזה דרוזי זקן במכנסי שרוואל ושפם וכיפה לבנה לראשו, מוקף בדליי תאנים סגולות. ובמעבר הצר שליד הפיצוצייה הוא נתקל בערימת תיקי גב, מגבות רטובות, בגדי ים ובקבוקי מים שהשליכו שם הילדים שהשתחררו מעוּלָהּ של קייטנת הבריכה המקומית וצובאים, חבורות חבורות, על הדוכן, דורשים בקולי קולות ארטיקים ושתייה וחטיפים צבעוניים ודוחקים הצדה את ממלאי הלוטו טוטו למיניהם. והוא פוסע ועובר בצעדים רחבים, דוחה בהינף יד את עיתון החינם שמוצע לו בכניסה לסופר ושולף עגלה.

וכבר בכניסה, כשדלתות הזכוכית נסגרות מאחוריו בגלישה חרישית, עם צינת המזגן החודרת תחת המדים וכריזת הרמקול ושלטי המבצעים, הוא מרגיש איך המתח של החודשים האחרונים, של החזרה לצפון ומעבר הדירה וגלילי וביטון והשיבוץ בתחנה וסבתא עם הבריאות שלה שהידרדרה - איך כל זה מתחיל להתפוגג, לאט לאט, ואיזו רוח של שלווה, של השלמה, של נינוחות, אולי כמעט כמו של בית, נחה עליו. והוא דוחף את העגלה במעברים, לוקח לו את הזמן, בוחן אריזות, וצבעים, מתלבט, שולח יד, לאסוף לערום למלא, מתענג על כל השפע הזה, שואף את ריח הלחם במעדנייה, עוף בגריל, בורקס חם, משהו חדש בקצה כפית, בקצה קיסם קטן, תטעם, תטעם. ואפילו לעמוד בתור לקופה, לצד מדפי הממתקים הצבעוניים, לא באמת אכפת לו, להפך, חבל שנגמר כבר. ופתאום, כשהוא עומד וממתין שם בתור, מתבונן בעגלה שהתמלאה לו, הוא נבהל וננזף - אולי זויה צדקה כשאמרה תראה איך אתה משמין, סמיון. זללן. בזבזן. לא יודע להתאפק. לא יודע לעשות חשבון. בחיי, ממש כמו איזו אישה.

אבל זויה אישה, ובכל זאת ידעה לעשות חשבון. כך שסמיון החל להחביא דברים שקנה. השאיר את השקיות באוטו. הביא לעבודה. מילא את המגירות בשולחן שלו, את ארון הקלסרים, את המקרר הקטן במטבחון. חילק למי שישב מולו בחלל המשרד הפתוח, להוא שמאחוריו, לזו שבאה מוקדם בגלל הילדים, לזה שנשאר מאוחר בגלל הילדים, לכל אלה שכמוהו העדיפו לעבוד לילות, סופי שבוע, לכרסם משהו תוך כדי שהם מריצים קודים, מחפשים באגים מול המסך; דברים שהוא לא רוצה בכלל לזכור או לחשוב עליהם עכשיו, כשהוא מתנער ומעביר מהעגלה לקופאית ושב ואורז. צריך לשמוח והיה לו מזל שיצא מזה, ואת זויה, ואת השנים של העבודה במחשבים, והשומנים - את כל אלה כבר השאיר מאחוריו, ועכשיו הוא אדם אחר וחופשי לעבור ולצאת, עמוס שקיות ובכל זאת לא צריך לעשות חשבון לאף אחד, מהמזגן ישר אל הרוח הלוהבת, החמה, להוריד את משקפי השמש מהמצח כדי להתגונן מבוהק רחבת השיש הלבנה וממבטי הנשים שהוא יודע שננעצים בו. לא רואים פה הרבה שוטרים במדים.

וככה, עם השקיות ובשישי בצהריים, פסע סמיון וחזר ועבר דרך ערימות התיקים והאמהות והעגלות והילדים ודוכני הגבינות והעוגות והלחמים, ופתאום עצר, נמשך אל הריח הזה, דחוס ומפתה, עולה ומסתלסל ומפלס לו דרך ונכנס לתוך הנחיריים, ריחן של התאנים הבשלות המונחות לפני הדרוזי הזקן בכיפה הלבנה הסרוגה והשפם. ובגלל שיש לו, לסמיון, מאחוריו כבר ניסיון רב שנים של שמירה קפדנית על הכושר ועל המשקל, הוא יודע שלפעמים צריך לוותר לגוף, וגם לנשמה, כשהם זקוקים לאיזו נחמה מתוקה. ולכן נעמד לו שם ככה, הניח את השקיות על רצפת השיש החמה ולא זכר בכלל את החלב, שבטח יחמיץ, ואפילו טרח לעמוד על המקח - מה שבכלל לא מתאים לו ולא עשה מעולם - למה שתים עשרה שקל לקופסה? בחייך, תיתן שתיים בעשרים.

ועמד, והמתין, ומשך את הזמן, כאילו הרגיש. כאילו חיכה. כאילו דברים היו צריכים לקרות.

אבל באמת שלא - לא ידע כלום וגם לא הרגיש או חיכה. סתם השתוקק פתאום ונמשך, הריח הזה. ושמע מישהי אומרת, "גם אני אקח שתיים בעשרים."

וכשסמיון מסתובב הוא מוצא והנה היא עומדת שם מאחוריו, קרוב כל כך, כמעט ונגע בה. והכיר אותה, את שירה, תכף ומיד, לא השתנתה בכלל, גם לא אחרי כל השנים האלה.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

עונות מעבר, דורית קלנר, ידיעות ספרים, 249 עמודים