הררי החומוס לא עזרו

מהנתונים הסטטיסטיים המצטברים עד לשעה 17:00, מתקבלת תמונה קטסטרופלית של אחוזי ההצבעה במגזר הערבי. המגזר הערבי היה משך כל השנים שחלפו חלש יחסית באחוזי ההשתתפות בבחירות, ובכל זאת, הגיעו מימדי ההצבעה בשתי מערכות הבחירות האחרונות בקירוב ל-70 אחוז מכלל בעלי זכות הבחירה הערבים. ואילו היום, כחמש שעות לפני סיום ההצבעה, עומדת ההשתתפות הממוצעת בכפרי הערבים על פחות מעשרה אחוזים.
זוהי צעקתם האילמת של ערביי ישראל, המסרבים לסלוח לברק ובן עמי על 13 האזרחים ההרוגים במהומות האינתיפאדה בישראל. אם מתן וילנאי ויוסי ביילין היו יודעים שזאת תהיה התוצאה ביום הבחירות, ספק אם היו מנגבים הררי חומוס ולוגמים ג'ריקנים של ספלי קפה במגזר הערבי במשך החודשיים האחרונים.
המגזר הערבי שולח את ברק הביתה. מי שנקלע היום לערים וכפרים בישראל, וכותב שורות אלה היה שם היום, לא ראה ולו מכונית אחת נושאת שלטים, ואפילו המילה "המולה" סביב הקלפיות לא היתה שם. חברי ועדות הקלפי יושבים היום בחוסר מעש ומשתזפים בשמש כאילו בואו של השרון אינו מזיז להם.
המגזר הערבי מתנהג כאילו החליט שעל המנהיגים לחפש להם פראיירים אחרים. רגשות הזעם על ההרוגים, המהולות בתחושת האפליה המתמשכת, חוסר השיוויון הגואה והיעדר תקציבים לרשויות המקומיות ולקהילה, הביאו את הערבים לרדת מן המגרש.
הם לא משחקים כאן יותר את המשחק הדמוקרטי. רצוי להעיר כי אפילו הסוקרים שמלאכתם היתה קשה ממילא, לא העלו על דעתם מחאה אילמת בהיקף כזה, והתוצאות של גריעת כחצי מיליון מצביעים ממספר המשתתפים בבחירות בישראל, עלולה להתברר כקטלנית ולאו דווקא לשרון...
בכפרים הערביים מונפים היום דגלים שחורים ותמונות ההרוגים תלויות בכיכרות. מעבר למשמעות האלקטורלית שעוד ידובר בה, יש בדגלים האלה כדי לזעזע, ומן הראוי לראות בהם גם דגל שחור לדמוקרטיה "השוויונית" בישראל.