שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "שייקספיר מאוהב": אין שחקנים קטנים, יש תפקידים קטנים

    חבורת שחקנים ותיקים ומוכשרים מתקבצת בהצגה אחת, רק חבל שכל אחד מקבל פיסת תפקיד שקטנה למידותיו. זאת, יחד עם תחושת בלגן ואורך מוגזם - יוצרים תחושה שמשהו פה פוספס. ואז הגיעה דניאל גל

    שייקספיר יושב מול שולחן במרכז הבמה, לצדו נר דולק ובידו דף ועט נוצה, עדת מעריצים דרוכה סביבו, קופצת למוצא פיו, והוא מנסה לנסח פיוט, אולי כמיהה לאהובה נשכחת, זה שממנו יעלה ויצמח המחזה הבא. אך אבוי, וויליאם שייקספיר הדגול, או וויל – אם תרצו, נקלע למחסום כתיבה.

     

    זו נקודת המוצא של ההצגה "שייקספיר מאוהב" שעלתה בתיאטרון הבימה בבימויו של המנהל האומנותי של התיאטרון, משה קפטן, ובתרגומו של דורי פרנס, שמבוסס על העיבוד הבימתי מאת לי הול לסרט הקולנוע המצליח בכיכובה של גווינת' פאלטרו. העלילה מתארת את חייו רצופי הקשיים של המחזאי, השזורים בסיפור אהבתו לוויולה דה לספס, צעירה חובבת פיוט (דניאל גל), שהיא-היא ההשראה שלו ל"רומיאו ויוליה" - והנר שהופיע במערכה הראשונה ייכבה לבסוף באחרונה.

     

    "שייקספיק מאוהב" (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    "שייקספיק מאוהב"(צילום: דניאל קמינסקי)
    בדרכו נתקל וויל (דניאל גד) בדמויות היסטוריות כמו המלכה אליזבת' (גילה אלמגור), המחזאי כריסטופר מרלו (אקי אבני), וכן בטיפוסים אופייניים לתקופה הקלאסית כמו לורד ווסקס המרושע (אמנון וולף), נד אלן הג'נטלמן (רוי מילר), הנסלו הרכרוכי והאומנת-נזירה החרדתית (רותי לנדאו). אליהם מצטרפים שחקנים מוכשרים וותיקים כמו פיני קדרון, יובל סגל, עמי סמולרצ'יק ומיכאל כורש, וכן שלל ניצבים ודמויות משנה - וכאן בדיוק מתחילה הבעיה – כי מרוב שחקנים לא רואים את היער, או משהו כזה. התוצאה היא עומס – עומס בשחקנים, שלחלקם אין פונקציה ממשית חוץ ממילוי הבמה, עומס עלילות משנה שלא כולן ברורות, עומס של הומור מבוגר וקלישאתי (האומנת שחצי מתפקידה רק צועקת "גבירתי, גבירתי" ונבהלת מדברים, יועץ המלכה שמפגין שרירים כשהוא למעשה קשור בחבל) – בקיצור, בלגן.

     

    עם ליהוק של קאסט מרשים – באה אחריות גדולה, ובשל כך, מה רבה האכזבה כשגילה אלמגור כמו מנקרת את פירורי התפקיד הקטן למידותיה, כשאקי אבני מפציע עם שורה-פה-שורה-שם, כשרותם קינן עם דמות שטוחה שאין לה לאן להתעופף, כשפיני קדרון נהדר אך בדלת אמותיו. לא חבל לבזבז חבורה כזו?

     

     (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    (צילום: דניאל קמינסקי)

    השייקספיר של דניאל גד הוא צעיר וטוב, אך דומה כי דרושה לו עוד התרוממות כדי להרקיע שחקים, וללא ספק, מי שמנכסת לעצמה את הבמה לחלוטין היא דניאל גל בתפקיד המוזה, שתענוג צרוף לשמוע אותה ולהתבונן בה. האינטליגנציה שלה ניכרת בכל הגיית מילה, כמו גם בכל קלילות תנועתית, ונראה שגם השפה השייקספירית לא מאיימת עליה כלל. יש הקבלה נכונה וטבעית בסצנה בה אלמגור, לבושה כמלכה האם, מנהלת דיאלוג עם גל הצעירה והמעניינת.

     

     (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    (צילום: דניאל קמינסקי)

    עושה רושם שעקב האכילס של ההצגה הוא המחזה עצמו, שמונע ממנה להיות זכירה או מיוחדת. השילוב בין המאפיינים הקלאסיים – של התקופה ושל השפה, ובין ההוליוודיות שנושפת בעורף בדמות הסרט, מוליד מן יצור כלאיים. הבימוי שמרני, נעדר כל הברקה וחידוש, גם הציטוטים השייקספירים עצמם אינם מצליחים לחדור פנימה, לרגש או לחבר, על אף שהטקסט שזור במה שאמור להיות פיוטי אהבה מסוכרים. בסצנה בה המחזאי מרלו לוחש לוויליאם החווה בלאק אאוט, מילים אותן הוא ממתיק באוזני אהובתו כאילו הוא עצמו חיבר - אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של סיראנו דה ברז'ראק, המשורר המעולה, שנתון היה בדיוק באותו מצב, ואיזו שירה הוא הפליא לחבר שם, כזו שעושה חשק לבלוע כל מילה, ואילו כאן נותרנו עם - "הו, אהבתי אלייך היא כמו חום וקור", יותר תחזית מזג האוויר מאשר שירה.

     

     (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    (צילום: דניאל קמינסקי)

    ולעניין נוסף - בעידן בו אנו נתונים לחסדיה של הפרעת הקשב התמידית, יש לשאול את שאלת ההצדקה בעניין אורך ההצגה. שמירה על ריכוז במשך שעתיים וחצי זו מלאכה מאתגרת, ועל כן לא כל הצגה יכולה להרשות לעצמה לחטוא בכך. ניפוי של כמה קרבות במה לא נחוצים, וניכוי חצי שעה היה מצמיח רק טוב. אולי כך, הרגעים היפים בהצגה היו יכולים להתבלט יותר. ואפרופו רגעים יפים – יש לציין לחיוב את המוזיקה משובבת הלב של אביב קורן, שמצטרפת לתלבושות היפהפיות ברוח התקופה שיצרה ילנה קלרין. הללו מצטרפים לכמה בחירות בימוי מעניינות המתכתבות עם התפאורה של ערן עצמון – כמו בחלק בו מתקיימת הצגה-בתוך-ההצגה – "רומיאו ויוליה", והשחקנים עומדים על במה עם הגב לקהל, כאילו קהל נוסף ממתין בעומק הצד השני, ואילו ההתרחשות האמיתית היא מאחורי הקלעים.

     

    ויש את הכלב, הו הכלב. פומרניאן קטן שנקלע לתוך הסיטואציה וקיבל תפקיד בהצגה – ובכן, גם כאן עולה שאלת ההצדקה, וכן הוא חמוד, וכן – הוא לא מבין מה רוצים מחייו ואף קצת מסכן. אבל דה גימיק מסט גו און.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דניאל קמינסקי
    "שייקספיר מאוהב"
    צילום: דניאל קמינסקי
    לאתר ההטבות
    מומלצים