תיכף אשוב

על פי כל הדיווחים, נפלה אצל אהוד ברק ההחלטה לפרוש ממש ברגעים האחרונים. אולי גרמה לה ההתמוטטות של תיאורית הפריחה המאוחרת, שתגרום לפחות לצמצום הפער בימים האחרונים. אולי זו הייתה התחושה הפנימית הקשה של המובס, שברק חש בה לראשונה בחייו. כך או כך, ברק הולך, אחרי שנחל את ההפסד האלקטורלי הקשה ביותר בהיסטוריה של ישראל.
הוא משאיר אחריו מפלגה שאין לה מועמד מוסכם ואוטומטי, כפי שהיה לליכוד ב-92' ולעבודה ב-96'. המצב דומה הרבה יותר לליכוד שלפני שנה וחצי: יותר מדי יורשים – בכוח, פחות מדי הסכמה מי יוביל ולאן. וכמו בליכוד, צפה ועולה המועמדות של זקן השבט, האיש שלכאורה כבר ויתר על החלום: פרס, אלא מי.
ברק עצמו, יש להניח, סבור שזה אכן מה שיקרה. פרס יהיה נשיא המפלגה, בעוד בורג ורמון ובן עמי וכל השאר מנסים לברר מהם יוכרז כמנהיג ויתחיל לברור מה נשאר מתוך ההריסות. אם יהיו בחירות בקרוב, צפוי המועמד – פרס או היורש – לעמוד מול בנימין נתניהו. הפסד נוסף של העבודה ימחק את תוצאות הלילה, ויכשיר את הקרקע לשובו של ברק.
בהנהגה הקיימת אין כמעט – פרט לפרס – מי שתומך בממשלת אחדות. יוסי ביילין מוכן לפרק את המפלגה ובלבד שלא לשבת בממשלת שרון: רמון ובן עמי מתנגדים, בורג מדבר גבוהה על הצורך באחדות אבל ספק אם הוא רוצה באמת להיות זה שיוביל את המפלגה לממשלת שרון. שאלת ממשלת האחדות נדחית לחודשיים – שלושה לפחות, עד אז כבר היה ברור על אילו רגליים עומדת ממשלת שרון הצרה, ואפשר יהיה לדעת אם הולכים לבחירות, או ששרון יושב חזק וצריך להצטרף אליו.
ברק הולך, והשאלה נשארת: האם בלעדיו תתחיל מפלגת העבודה לחפש לה דרך אחרת, אזרחית ושמאלית באמת, או שתישאר באג'נדה של הסדר שלום ותו לא. זה, לא פחות מזהות היורש, מה שיקבע לאן פניה של המפלגה ופני השמאל הישראלי בכלל.